לקריאת הפרק הקודם
לקריאת הפרק הבא
לרשימת עשרת הפרקים
פרק 112: השגרה החדשה בחייהם
מוקדם, בשעה 5:00 לפנות בוקר, גו האי התעורר לצליל השעון המעורר של הסלולרי שלו, הוא צמצם את עיניו לעבר החלון; היה נדיר לראות כוכבים מבעד לערפל… איש לא יכול היה לומר שכבר עלה הבוקר.
זין! מי האידיוט שכיוון את השעון המעורר כל כך מוקדם?
לאחר שמצמץ מספר שניות נוספות, גו האי פקח את עיניו, הוא הבין שהאידיוט הזה היה הוא.
העפעפיים התחתונים שלו היו כבדים, נפתחים לרגע ומיד לאחר מכן היה בלתי אפשרי לפקוח אותם. הוא העיף מבט כבדרך אגב לכיוון פניו השלווים בשנתם של באי לו ין.
לבסוף, גו האי הכריח את עצמו לקום מהמיטה.
***
האור בחדר עדיין היה מכובה ובאי לו ין היה מודע לכך שמישהו מנשק את פניו בחושך. זאת הייתה תנועה עדינה, חלושה מספיק כך שהיא לא הפריעה לו. המנורה נדלקה לאחר שהוא פקח את עיניו שוב. הוא יכול היה לראות את גו האי ליד הארון מחפש בגדים.
"מה השעה?" באי לו ין התיישב.
גו האי זרק לעברו את בגדיו, "תלבש את זה היום, קצת קר בחוץ."
כשבאי לו ין צחצח את שיניו ושטף את פניו, ריח מוכר חדר לאפו. הוא הוציא את ראשו מבעד לדלת וראה את גו האי עומד בפינת המטבח. בזהירות ובקפדנות הוא הניח את האוכל, שקנה מוקדם יותר על צמד צלחות וקערות.
מברשת השיניים בידו של באי לו ין עצרה לרגע. הוא חישב בשקט את המרחק מהמסעדה של הדודה זואו, את משך זמן ההגעה והחזרה ממנה, מסיק מהחישובים הללו באיזו שעה גו האי התעורר.
בזמן ארוחת הבוקר באי לו ין לא הצליח להימנע מהשאלה, "למה לא חיכית שאתעורר, ככה היינו יוצאים לאכול בחוץ ביחד."
"לחכות שאתה תתעורר?" גו האי נחר, " אז לא היינו מספיקים לאכול בכלל."
"אז למה לא הערת אותי קודם?"
"אתה לא יודע עדיין את הסיבה?", גו האי השיב בזמן שלקח את הביצה שכבר נגס בה קודם ותחב את החצי הנותר ממנה לפיו של באי לו ין.
במעלית, גבו של גו האי היה מופנה לכיוונו של באי לו ין. בזמן שהם חיכו שהמעלית תגיע לקומה הראשונה, גו האי הפנה לפתע את ראשו ועשה פרצוף מבחיל, שתפס את באי לו ין לא מוכן והפחיד אותו.
לאחר שבאי לו ין השיב לעצמו את קור רוחו, הוא בעט ברגלו של גו האי, "אתה יכול לא להיות כל כך ילדותי?"
גו האי חייך והסתובב לעבר באי לו ין, מתקן את הצווארון ורוכס את החולצה שלו לפני שהם יצאו מהמעלית.
מזג האוויר היה קפוא וגם האופניים היו ממש קרים, לכן על מנת להתאמן הם החליטו לרוץ לבית הספר.
במשך כל שעות הבוקר, באי לו ין לא ישן. הוא לא ידע האם הסיבה לכך הייתה שהוא ישן חצי שעה יותר הבוקר, אבל גו האי יחס זאת בגאווה לעצמו כהישג.
במהלך השיעור, גו האי תמיד מתח את זרועותיו אל גבו של באי לו ין, לפעמים ללא כוונה, נגיעות קלות פה ושם. לא הייתה בזה כל כוונה רעה, אלא רק צורך לדעת שהוא נמצא שם.
בהתחלה, כשגו האי נהג לגעת בבאי לו ין, באי לו ין תמיד היה מודע לכך, לפעמים הוא היה מסתובב על מנת לגרש אותו בקללות, אבל עכשיו הוא כבר לא עשה את זה. אפילו עד כדי כך, שלפעמים כאשר גו האי היה מקשיב בחריצות למתרחש בכיתה, באי לו ין היה מסתובב אליו בעצלתיים, על מנת לבדוק האם הוא בסדר.
הכיתה שוחררה בשעות הצהריים. הם קנו מזון מהיר על מנת לאכול בבית. כשהם יצאו מהמעלית, הם נדהמו לראות שדלת הדירה שלהם פתוחה שוב.
מה קרה? האם הם לא החליפו את המנעול אתמול? יכול להיות שזה גנב?
הם גיששו את דרכם לדירה. בסופו של דבר הם לא נתקלו במצב מסוכן, אבל הדבר שגרם להם לרתוח מזעם היה צילה של ג'יאנג יואן שהגיח מהמטבח.
"תינוקות שלי, חזרתם! אמא כבר הכינה אוכל. תלכו לשטוף ידיים ותתכוננו לאכול."
הווריד במצחו של גו האי התנפח, הוא משך את באי לו ין במהירות לכיוון הסלון.
"מה קורה? האם לא החלפנו את המנעול? איך היא הצליחה להיכנס לכאן שוב?"
גו האי חרק בשיניו בזעם.
לעזאזל! היא אפילו העזה למצוא מישהו שפשוט יפרק את המנעול?
בדיוק ברגע שהם עמדו ללכת לתחקר אותה, ג'יאנג יואן יצאה מהמטבח עם חיוך שעיטר את פניה כאילו השמש זרחה היום רק למענה.
" נכון, שכחתי לספר לכם, המנעול היה שבור. אל תדאגו, כבר דאגתי שיתקנו אותו."
לאחר שדיברה היא חזרה במהירות למטבח, מזמזמת מנגינה בעודה מביאה את האוכל אל שולחן האוכל.
באי לו ין הלך לעבר דלת הכניסה והביט עליה, המנעול נראה זהה. הם עבדו אתמול כל כך קשה כדי להחליף אותו, אבל היום האישה הזאת שברה אותו בקלות. החלק החיצוני נראה טוב, הסימן היחיד שנראה על פני השטח נגרם אתמול על ידי מברג. במבט חטוף הוא יכול היה לומר שאף מסגר לא עשה את זה. הכל נעשה באופן אישי על ידי האישה הזאת.
גו האי עמד מהצד, צוחק בקרירות, "אני סוף סוף מבין."
באי לו ין הרים את מבטו, "מבין מה?"
"סוף סוף אני יכול להבין, איך האבא הכן והאמיתי שלך, הצליח להוליד ילד פלא כמוך. וגם הדרך בה היא הוכיחה שהיא אמך ואתה בנה. עכשיו אני יודע למה אבא שלי כל כך מציית לאמא שלך."
עיניו של באי לו ין ננעצו בגו האי בחדות, מביעות את חוסר שביעות רצונו מכך שהוא הוזכר במשפט אחד עם ג'יאנג יואן. עם זאת, הוא לא יכול היה להכחיש שרוב הגנים הטובים שלו ניתנו לו בירושה ממנה.
"החלטתי. מהיום והלאה, אני אבוא כל יום כדי להכין אוכל, לכבס את הכביסה שלכם ולנקות את האמבטיה. אני לא מרגישה בנוח עם המנקה. אני לא באמת עושה הרבה כל היום, כך שעדיף שאעזור לכם כאן."
פניהם של באי לו ין וגו האי עטו ארשת מחרידה.
ג'יאנג יואן הוסיפה, "כמובן שלא אשאר זמן רב מדי, אקפוץ רק בצהריים ובשעות הלילה."
פניו של גו האי התקדרו. איך היא יכולה להיות כל כך מגעילה ולעשות כל מה שהיא רוצה?
ג'יאנג יואן דחפה את האוכל לעברם.
"תאכלו מהר."
מקלות האכילה של באי לו ין לא זזו כשהוא מסתכל בעיניה חסרות ההבעה של ג'יאנג יואן.
"אחרי זה, את יכולה לא לבוא ולהטריד אותנו יותר?", באי לו ין הדגיש נחישות כל מילה שנפלטה משפתיו.
גו האי רצה לומר את המילים האלה מוקדם יותר, אך בחר שלא לעשות זאת. אחרי הכול, היא הייתה אמו של באי לו ין. לכן הוא לא רצה לדבר.
שפתיה של ג'יאנג יואן הלבינו, עד כדי כך שאפילו הגלוס שלה לא הצליח להסתיר זאת.
"לו ין, אמא מתגעגעת אליך. אם אני לא רואה אותך יום אחד, הלב שלי…."
"את לא מתגעגעת אלי", באי לו ין קטע את דבריה, "את רק רוצה לנצל את המצב."
דמעות עלו בעיניה של ג'יאנג יואן.
"כשגרתי בבית, אף פעם לא הראית את הפרצוף שלך. האם לא חיית טוב כבר אז?"
"זה בגלל שמישהו היה שם כדי לדאוג לך, עכשיו…."
"עכשיו אני אדאג לו," גו האי קטע את מילותיה, "לא אמרת שאת מאמינה במערכת החינוך המערבית? ובכן, אנחנו כבר בני 17, זה מספיק על מנת להיות עצמאיים. אם את חוששת שהוא יחווה קושי, אני יכול להבטיח לך, שאני אכבס את הכביסה שלו ואכין את האוכל שלו. כשהוא סובל מכאבים או עייף, אני יודע את זה. כל עוד את יכולה להבטיח שלא תיכנסי שוב דרך הדלת הזאת, אנחנו בהחלט נחייה טוב. אבל אם תתעקשי להמשיך לבוא ולהטריד אותנו שוב, אני לא יכול להבטיח לך שתראי אותנו למחרת."
קולו של גו האי לא היה רם ובכל זאת הוא היה בעל כוח רב, כל מילה שלו הייתה יכולה לשבור את הקרקע.
מאותו הרגע, במשך זמן רב, ג'יאנג יואן באמת לא באה. מפעם לפעם היא הייתה שולחת מישהו שיביא להם דברים, כגון, בגדים ושמיכות. דברים שהם לא השתמשו בהם ואשר נערמו באחד מחדרי הדירה.
—-
באי לו ין באמת גר שם.
יתר על כן, ברגע שהוא התחיל לגור שם, שבועיים חלפו במהירות. חוץ מסופי השבוע בהם הוא היה הולך לביתו, הוא בילה את כל שאר זמנו כאן.
חייהם יחד הפכו לדבר שבשגרה. גו האי היה מתעורר חצי שעה לפני באי לו ין, קונה ארוחת בוקר ומחכה שבאי לו ין יתעורר, כדי שיוכלו לאכול יחד. באי לו ין הרגיש אשם לגבי זה, לכן שוחח עם גו האי על כך שהם צריכים לעשות זאת כל אחד בתורו, אבל גו האי סירב מיד.
הסיבה לכך הייתה שבניגוד לבאי לו ין הוא יכול היה לנהוג, וכך, כל יום בצהריים, אם הם היו חופשיים, באי לו ין אפשר לגו האי ללמד אותו כיצד לנהוג. לאחר מכן, בשעות הערב הם היו הולכים הביתה, אוכלים, נחים קצת ואם נותר להם זמן, הם הלכו להתאמן, לחדר הכושר, או למגרש הכדורסל. הם היו משחקים עד שהזיעה הייתה מכסה אותם, ורק אז היו חוזרים….
לאחר שהם היו חוזרים הביתה להתקלח או לעשות אמבטיה חמה, הם השתמשו בשאר הזמן כדי להתבטל.
השניים מעולם לא רבו, לכן האווירה בדירה הייתה די שלווה. הסיבה לכך הייתה כנראה, בגלל שלא היה להם באמת על מה להתווכח.
כשהחדר היה מבולגן, שניהם התעלמו מזה. גם לא הייתה להם בעיה כאשר החפצים באמבטיה לא היו במקומם או נזרקו בכל המקום. הם פשוט היו משתמשים במה שהם ראו, נקי או לא.
הם גם מעולם לא התווכחו לגבי ערוץ הטלוויזיה בו הם צפו, מאחר והעדפותיהם היו פחות או יותר זהות….
כמובן, הבעיה הכי גדולה הייתה האוכל.
התגובה הכי טובה של באי לו ין כלפי מיומנות הבישול של גו האי הייתה:
"אני לא אמות מהרעלת מזון."
זה נכון, אם הוא היה עוצם את עיניו וסותם את אפו, האוכל היה אכיל.
כמובן, גו האי היה טוב בבישול מאכלים מסוימים. כלומר, ביצים קשות. כל יום, הוא היה מרתיח ביצים ובכל פעם שהביצים בושלו היטב, באי לו ין היה משבח אותו.
לכן בכל סוף שבוע, כמו טקס, כשהם חזרו הביתה, דודה זואו הייתה חסרת מילים כשגו האי ובאי לו ין היו משליכים את עצמם על שולחן האוכל. בנשימה אחת הם היו אוכלים כמות שהייתה מספיקה לכמה בני אדם. ויתר על כך, הם היו מקטרים שהם עדיין לא היו מלאים.
באותו יום, הדודה זואו הייתה נותנת להם כמות גדולה של אוכל ומורה להכניס אותו למקרר וכך זה יספיק להם לשבוע. מה שהיה אפילו יותר מתוק בנוגע לדודה זואו היה שבזמנה הפנוי, היא הייתה מכינה ללא היסוס אוכל טעים במיוחד עבורם.
כשזה הגיע לכביסה המלוכלכת, גו האי היה תמיד אחראי וחרוץ. הוא היה משליך את בגדיו שלו למכונת הכביסה, אבל הוא היה מכבס את הבגדים של באי לו ין במו ידיו.
באי לו ין דחק בו מספר פעמים לזרוק גם את בגדיו למכונה, אבל גו האי התעקש לכבס אותם ביד.
מה שהיה אפילו יותר גרוע, שהוא היה סלקטיבי למדי לגבי הבגדים שהיו צריכים להיזרק למכונה, לעומת אלה שהוא כיבס בעצמו.
לא עבר זמן רב לפני שבאי לו ין גילה, שבמציאות, גו האי כיבס ביד רק פריט אחד, וזה היה, התחתונים של באי לו ין.
בכל לילה, גו האי עמד על יד כיור האמבטיה בנחישות גדולה, הוא היה משפשף ומקרצף.
באותו הרגע, באי לו ין סוף סוף הבין איך גו האי יכול לרוץ בקלות כמה קילומטרים בכל פעם מבלי לאבד את נשימתו. בגלל שאחרי הכל, הוא כבר איבד את נשמתו פעם אחת בעת כיבוס התחתונים שלו.
nekoumifanstories 