לקריאת הפרק הקודם

לקריאת האפילוג

נכתב על ידי הצוות הבלתי מעורער אך בהחלט המעורער מעט, נקו ואומי :*

שמור עליי – פרק 6 – המסיכות נופלות.

~ אחוזתו של צ'וי טה סאן. בוסאן.~

עברו שבועיים מאז שג'אה עבר לגור בביתו החדש. הוא הסכים לגור עם אג'ושי, אבל בגלל כעסו עליו הם כמעט ולא דיברו. הכאב שחש בגלל יונהו שרף את ליבו. בשבועיים שעברו זכרונו של יונהו רדף את אותו ולא עזב את תודעתו. הוא הופיע בחלומותיו. ריחו עטף אותו נוכחותו הייתה כל כך מוחשית כאילו הוא היה איתו בכל מקום אליו הלך.

הוא ידע שיונהו יכעס על אג'ושי ופחד שלא יסלח לו. אבל הוא לא יכול היה לעשות דבר. הוא היה חייב למצוא דרך לגרום ליונהו הגיע לבוסאן מבלי להתקרב אליו. הוא היה מוכרח למצוא דרך לגרום להגיע לדעת את האמת. מסיפוריה של בו רה הוא ידע שיונהו מאשים את עצמו במותו של אג'ושי צ'וי. והעובדה שהוא בלבד ידע את האמת הייתה קשה מנשוא עבורו.

"אבונים, תספר לו." ג'אה הפציר באיש שישב מול מסך הטלווזיה.

"זאת פעם ראשונה שקראת לי אבא בשבועיים האלה." האיש שאף את הסיגריה לריאותיו ונשף, משאיר עננת עשן אחריו.

"בבקשה, אתה לא יכול לעשות לו את זה. זה לא מגיע גם לנונה בו רה. זה לא מגיע לאף אחד מהם." ג'אה המשיך והתחנן אל האיש שמולו.

"עדיין לא הגיע הזמן. אני יודע שיונהו יכעס עליי, אבל אני רוצה לבטל את צו ההרחקה האבסורדי הזה קודם." ג'אה הבין את רצונו של אביו המאמץ. כן, אביו המאמץ. סוף סוף הוא מצא באיש הזה משפחה, משפחה וחום שכה היה זקוק להם. האימוץ לא היה חוקי, מהסיבה הפשוטה שג'אה היה כבר בגיר, אך צ'וי טה סאן בהחלט נתן לו את כל הזכויות בתור בנו החוקי. ג'אה הבין שהאיש זקוק לו בתור בן, ומצדו הוא שיתף פעולה איתו.

"אני לא רוצה שהוא יסבול בגלל זה, אני הייתי מעדיף לא להמתין עוד שנה וחצי, אבל הידיעה שהוא סובל עוד דקה אחת מיותרת בגלל המוות הזה שפברקת גורם לי למות בתוכי בכל פעם מחדש." האיש המבוגר חיבק את כתפו של ג'אה שיש לצידו ואמר, " לכל דבר יש את הזמן שלו."

ג'אה החליט שהוא לא יכול להשאיר את זה ככה. הוא עבד במשרדים במרץ, אך בכל שנייה ורגע נתון שהיו לו, הוא חיפש דרך לאתר את יונהו. הוא רצה לשמוע את קולו, לראות את פניו, להבין שהוא בסדר. רק ככה הוא היה יכול להירגע.

הפגישות השבועיות שלו עם קצין המבחן פארק יוצ'ון, היו נעימות. יוצ'ון הקשיב לו מבלי לשאול יותר מדי. הוא הבין שהמידע על עבודתו של ג'אה חסוי, לכן הוא לא יכול היה לנדב לו פרטים. הוא רק הקשיב למה שהוא יכול היה לספר, הזמין אותו מדי פעם לארוחות ונתן לו עצות כלליות על סבלנות וסובלנות.

ג'אה קיבל משרד פרטי והתקדם בעבודה באופן מהיר במיוחד, הצמידו לו מזכירה אישית ועבודתו הייתה בחדר מינהל האבטחה עצמו. ג'אה גילה שהמערכת הכללית מובילה לכל מצלמות האבטחה והרחובות בסיאול.

"או נה, את יכולה בבקשה להודיע לי ברגע שהמנהלים יגיעו?" ג'אה אמר למזכירתו כשהיא שאלה בחזרה, "תרצה לשתות תה או משהו נוסף?"

"לא, תודה." ג'אה אמר וניתק את השיחה.

"מה קורה עם צו ההרחקה?" אג'ושי צ'וי שאל את חברו.

"שלחתי ערעור, אני מחכה לתשובה." חברו ענה לו.

"אין הרבה זמן. הילד הזה יחפש את יונהו בעצמו וישקר לי בקרוב מאוד, רק כדי שהוא יגלה שאני בחיים. אני יכול לקרוא אותו. תמסור לניצב שזאת בקשה אישית ממני, אני בטוח שהוא יכול לעשות משהו כל כך פעוט עבור המפקד שלו לשעבר." האיש אמר בקול שליו.

"כן צ'יף, מה שתגיד." חברו המשיך להקניט אותו.

~ביתו של מנהל בית הכלא. סיאול~

דלת חדר העבודה נפתחה ללא קול וג'ונסו חמק פנימה, סוגר אותה באיטיות מאחוריו. מבלי להדליק את האור, גופו נע בזריזות כמו חתול לעבר המכתבה של אביו. הוא הכיר את החדר הזה כמו את כף ידו, עוד מהזמנים בהם היה נוהג לגנוב את נייר המכתבים של אביו כדי לזייף פתקי היעדרות לבית הספר.

אביו מעולם לא החליף את קוד הכניסה למגירה הסודית שלו, אך זה לא באמת היה משנה דבר, כיוון ששום סיסמא לא הייתה חסומה בפני הבן הזה שלו.

המגירה נפתחה באיטיות. בתוכה היו כמה מסמכים ומתחתיה הייתה מסילה נשלפת, עליה היו תלויים תיקים סודיים בסדר הא ב. ג'ונסו שלף את רשימת התיקים שהייתה תלויה מקדימה, מוציא את מכשיר הטלפון שלו ומאיר.

"קים…. קים…." אצבעותיו הזריזות של ג'ונסו חיפשו אחר שמו של ג'אה, אך שום קים שהיה ברשימות הללו לא תאם את שמו ותיארו של ג'אה.

מילה מסוימת תפסה את עינו של ג'ונסו, כשהוא הביט ברשימה. אבא אתה בכל זאת מקורי כשאתה רוצה.

"למרות שהוא היה נראה שברירי כנסיכה כמו שהסוהרים נהגו לקרוא לו, הוא אחד הגברים הכי גבריים שאני הכרתי." הוא נזכר במילותיו של יונהו.

הנסיכה! הבליח במוחו של ג'ונסו, בעת שהוציא את התיק והביט בכותרת המתנוססת עליו הוא פתח את התיק, מדלג על הדפים העמוסים שכללו את היסטוריות ואת השתלשלות חייו בכלא, מדלג אל סופוו למכתב השחרור.

ג'ונסו צילם במכשיר הטלפון שלו את העמודים שנראו לו חשובים והחזיר את התיק למקומו, כאשר לפתע דף מקופל צנח מתוך התיקייה אל הרצפה. ג'ונסו התכופף על מנת להרים את פיסת הנייר המקופלת לשניים והתכוון להחזירה פנימה, אך משהו עצר בעדו.

פותח את הדף והביט בו שב, ומכוון לעברו את תאורת הטלפון.

"הנדון: אישור העברתו של אסיר מספר 700855: קים ג'אה ג'ונג.

לרשות אבטחת מידע במסגרת מחוז בוסאן.

קצין מבחן: פארק יוצ'ון.

מנהל משנה: לי סו היון.

מנהל אבטחה ראשי: קאנג מין קי.

מנהל המחוז ואחראי הראשי על שיקום האסיר: צ'וי טה סאן."

אבא איך היית כל כך חסר זהירות? עכשיו אני בטוח שאין לך מושג שאני פורץ למגירה שלך מדי פעם. ג'ונסו גיחך לעצמו, כשהוא מכוון את המצלמה על מנת לצלם את הדף. הוא קיפל אותו בזהירות והכניס אותו למקומו בתקייה.

צעדים נשמעו מעבר לדלת וג'ונסו התיישב על כיסאו של אביו, סוגר במהירות ונועל את המגירה, מנקה בשרוולו את טביעות האצבע שלו.

הדלת נפתחה ואביו נכנס פנימה, הבעת תמוהה הייתה על פניו לרגע כשראה את בנו רוכן מעל שולחנו מושך ומנסה לפתוח את המגירות. "מה אתה עושה בחדר העבודה שלי?"

"אה, אבא טוב שבאת, אמא לא בבית וחיפשתי בכל הבית איפה אתם שומרים את הכדורים נגד שלשול, ולמה המגירה הזאת סגורה?" פניו של ג'ונסו התעוותו מכאב כשהוא מחזיק בבטנו מבטו היה מיוסר.

"אולי באמת היית צריך לתת לך להפוך לזמר, איפה ההגיון שלך? למה שאשמור תרופות במשרד במגירה נעולה?"

~מחלקת אבטחת מידע. בוסאן.~

אצבעותיו של ג'אה ריחפו מעל המקלדת, עיניו צמודות למסך. "אני עוד אעלה עליך." ג'אה מלמל לעצמו נרגש לעקוב אחרי פושעי המחשבים. לא עברו יותר משתי דקות כשידיו קפאו מעל המקלדת כשהוא אומר " אתם יכולים לשלוח את הקצינים לבצע מעצר. כבר אשלח לכם את המיקום המדויק של העבריין."

חבריו למשרד של ג'אה הביטו בו בפליאה, "אתה ממש נכס למשרד הזה." אחד העובדים אמר בשיבחו.

"אני מת לאכול משהו." לי סו היון ציין בקול מביט בשעונו.

"בוא נלך לאכול אוכל תיאלנדי, בסוף המשמרת, אני מכיר מסעדה מעולה באזור." קאנג מין קי אמר לחברו.

"עוד דקה בלי אוכל והבטן שלי תידבק לגב."

ג'אה הביט בשני השוטרים הנאים למראה, איזה זוג יפה הם יכלו להיות יחד, אם רק היו אוהבים גברים. רק חבל שהם רודפים אחרי אותה בחורה.

"אתם יכולים ללכת לאכול, אני כבר אכלתי. אשאר פה לגבות עליכם."

חיוכים בהירים הצטיירו על פני הקצינים הנאים.

"בוא קפטן, הולכים לאכול, שהבטן שאין לך לא תידבק חלילה לגב." לי סו היון אמר למין קי, עיניו הצרות של סו היון קרצו לעבר ג'אה שגיחך בתגובה.

לפניי שמוחו של ג'אה הצליח לעבד את המידע, ידיו נכנסו לתיקו האישי של יונהו, כשהוא מחפש אחר המחלקה בה הוא עובד. כשכל הנתונים עלו על המסך הוא היסס לרגע ומחשבה עברה בראשו, זאת עברה על החוק, אבל זה למענך. הוא הקשר על כפתור האנטר.

המחשב התחבר למצלמות האבטחה של מחלקת הגניבות בסיאול, הוא עבר במהירות על כל המשרדים וסביבת התחנה, מחפש אחריו ללא הצלחה, הוא איבד את תחושת הזמן ורק כשהביט בשעונו הבין שעברו כבר כמעט שעתיים. ג'אה הבין שיונהו לא נמצא בשטח התחנה, מוחו עיבד מידע כשרעיון פתאומי צץ בראשו.

מכשיר האזנה הטלפוני! יש פה הרבה כאלה. ג'אה סגר את חלונות החיפוש מנקה אחריו את ההיסטוריה, קם וניגש למגירה, לוקח מכשיר אחד ודוחף אותו לכיסו.

קול הצחוק של חבריו למשרד הגיח מאחורי הדלת הסגורה, נותן לג'אה מספיק זמן כדי להתיישב במקומו.

"הבאנו לך קצת נודלס תאילנדי." לי סו היון הוציא את קופסאת האוכל החם משקית הנייר.

~ביתו של אג'ושי, שעתיים לאחר מכן~

"ג'אה בוא לאכול כבר." ג'אה שמע את קולו של טה סאן ויצא מחדרו המרווח יורד במדרגות לעבר חדר האוכל.

"אז איך העבודה? האלגוריתמים שלך משמשים אותך בסוף, או שזאת סתם חבורת אפסים ללא תועלת?" האיש שאל את הבחור שהתיישב לצד השולחן, לא ממתין לתשובתו ומגיש לו קערת אורז חמה.

"אתה מנסה לרכך אותי על ידי שיחות?" ג'אה הוריד את מבטו אל קערת האורז.

"אתה מוכן להפסיק לכעוס עליי?" האיש הפציר בעת שהעביר חתיכת קימצ'י על האורז בקערתו.

"אז אתה מוכן לספר לו?" ג'אה הרים את עיניו.

"מה זה בדיוק ייתן עכשיו? זה רק יגרום לו לסבול מרחוק. תן לי עוד קצת זמן." מקלות האכילה זזו לעבר צלחת ההגשה אוספות חתיכת דג.

" אתה רוצה שהוא יסבול עוד שנה וחמישה חודשים, אתה רציני? אתה יודע כמה דמעות הזלתי בשנה הזאת עליך? זה מה שאתה רוצה בשביל יונהו?" מילותיו של ג'אה היו קשות. טה סאן המשיך לאכול מבלי לתת לו תשובה.

ג'אה נכנס לחדרו, לא מצליח להתרגל לגודלו, לעושר שהקיף אותו. חדרו של ג'אה היה בהיר, מרוהט בחמימות משרה תחושה ביתית. במרכז החדר עמדה מיטת עץ זוגית גדולה, כיסוי מיטה היה מסודר בקפידה. בצידה השמאלי של המיטה ניצבה שידה קטנה, עליה הונחו הספרים שג'אה לקח מהספרייה בביתו של האחוזה. חדר הארונות הגדול היה צמוד לחדר השינה שלו, למרות שלא היו בו הרבה בגדים. ג'אה לא אישר לטה סאן לקנות עבורו הרבה בגדים. הוא אמר שהוא ימלא את החדר הזה בזכות עבודתו, למרות העקשנות של ג'אה הוא הסכים לקבל מאג'ושי מחשב נייד חדשני שעמד על שולחן בחדרו. מרפסת מרובעת המשקיפה אל עבר גינה מרהיבה הייתה צמודה אל החדר ובה היו כורסאות ושולחן קפה נמוך.

ג'אה לקח את חפיסת הסיגריות שלו ויצא למרפסת. הוא התרווח בכורסה נהנה מאוויר בשעות הערב הנעים הוא שאף מהסיגריה שוקע בזכרון אותו היום בו יונהו נתן לו את הצמיד היקר שלו. למרות שיונהו לא פירט בזמנו, ג'אה ניחש שהצמיד התואם לזה שעל ידו של יונהו היה שייך ליונג דאל.

בדל הסיגריה נפל על אצבעו של ג'אה מעיר אותו מזיכרונותיו.

השעה הייתה שבע בערב וג'אה ניגש חזרה לחדרו, לוקח את מכשיר המעקב שהחביא במגירה ליד מיטתו. הוא חיבר אותו לטלפון האישי שלו והזין בו את מספר הטלפון של יונהו אותו שינן עוד בצהריים, לאחר שחיפש אותו בארכיון המשטרה. כל מה שהיה עליו לעשות זה להמתין לשיחת טלפון שיונהו יקבל או יבצע, על מנת שהמכשיר יצפצף ויודיע לו על כך.

ג'אה אחז את הספר "גטסבי הגדול" ודילג בין העמודים באצבעותיו הדקות, עד שהגיע לעמוד בו עצר אתמול. המשיך לקרוא בעיון, זה היה אחד מהספרים שבו רה שלחה לו. ג'אה זכר שצפה בסרט, אך לא תיאר לעצמו עד כמה הספר טוב יותר. המעשים, המחוות, והמילים סחפו את עיניו אחר כל מילה שהייתה כתובה בספר, עד שהוא הרגיש את עפעפיו בעלי הריסים הארוכים מכבידים על עיניו, גורמים להם להיעצם.

*ביפ, ביפ, ביפ~* מכשיר המעקב השמיע צליל לצד הטלפון הרוטט של ג'אה, כשזה עדיין שרוי בחלומו.

~ביתו של יונהו תשע בערב. סיאול~

"הלו סונבה?" קולו של ג'ונסו היה נמוך ואולי אף מעט מפתה.

"מה אתה מתקשר בשעות כאלה? קרה משהו בתחנה?" יונהו שאל כשהוא מתרווח על הספה מזפזפ בין ערוצי הפריים טיים.

"אם אתה רוצה לשמוע על אהובך, כדאי מאוד שתקשיב לי." ידו של יונהו קפאה במקום, כף הביבימבאפ שהייתה בידו נפלה חזרה לקערה החמה.

"תגיד לי מה גילית." קולו של יונהו התרכך באופן מיידי בעודו מחליש את צליל הטלוויזיה.

~חדר השינה של של ג'אה א. בוסאן.~

גופו של ג'אה זז משתנו למשמע הצפצוף החוזר, הוא פקח את עיניו והביט במכשיר השחור המהבהב והמצפצף שמולו.

יונהו…. מחשבה מהירה עברה במוחו של ג'אה, כשהוא מתיישב במהירות, מחבר אוזניה ומכניס אותה לאוזנו.

"אמרתי לך, אין אף דלת שעומדת בפניי ואם ארצה, אף לב לא יישאר חסום בפני." ג'אה שמע קול שהיה זר עבורו, המשפט האחרון גרם לו להידרך ולהרים גבה.

מי זה החצוף שמדבר בחוסר רשמית? הוא ציפה בכיליון עיניים לשמוע את הקול שאליו התגעגע כל כך.

"ממתי אנחנו מדברים ללא גינונים?" יונהו דיבר כאילו שמע את מחשבתו של ג'אה.

"כי אני יודע שיש משהו שאתה צריך ואני יכול ורוצה לתת לך את זה."

"נו, תגיד לי מה גילית. אני חייב לדעת."

ג'אה קפא במקומו, מקשיב ליונהו ומרגיש איך גופו מתקשה לכל מילה שנשמעת מפי השני, לא מבין מה מתרחש.

"אנחנו נצטרך להיפגש. אתה חייב לי." ג'אה שמע את יונהו נוחר בזלזול מעבר לקו, קולו היה משוחרר.

"איפה אתה רוצה להיפגש? לעזאזל, אתה לא יכול להגיד לי את זה בטלפון?" כפות ידיו של ג'אה התכווצו לאגרופים, עד שהוא הרגיש את ציפורניו ננעצות בבשרו.

"בוא ניפגש. זה מצריך פגישה. וחוץ מזה ניצחתי אתה חייב לי." קול צחוקו של הגבר הזר צרם בג'אה.

"היי, כבר שילמתי לך בארוחה. טוב, בוא ניפגש מול התחנה." יונהו ענה לאיש עם הקול המתנגן.

"אני כבר מגיע לתחנה אל תהיה חסר סבלנות, אני הולך לספק אותך בכל מקרה."

"בני, אתה ישן?" נקישה על הדלת גרמה לג'אה להפיל את הטלפון מידו על המיטה.

"לא אבונים, אתה יכול להיכנס." ג'אה אמר לאחר שכיסה את הטלפון ומכשיר ההאזנה בשמיכה ולקח את הספר לידו הוא פתח אותו בעמוד בו הפסיק , מביט לעבר האיש שנכנס בחיוך חמים מנסה להסתיר את סערת הרגשות שבליבו.

" "גסטבי הגדול", אה?" אג'ושי הביט בכותרת הספר.

"אני כבר שמח שאלה לא מספרים ונוסחאות משעממות." הוא גיחך.

"זה אחד הספרים שבו רה נונה שלחה לי ביום שעברתי לפה." ג'אה הרים את עיניו מהספר לעבר האיש, מבטו ריחף.

"אני שמח שהיא גורמת לך לקרוא ספרות." טה סאן הביט בבנו המאומץ בגאווה והוסיף "בוא נלך לשתות תה, קניתי עוגת לימון בדרך הביתה. זאת העוגה הכי אהובה על יו…"

ג'אה יצא בהבעה אטומה מהחדר לכיוון המדרגות, לא מאפשר לטה סאן לסיים את המשפט.

~מתחם תחנת המשטרה גאנגנאם, אי שם בסיאול.~

השעה הייתה 10 וחצי כשיונהו הגיע לתחנת המשטרה. צ'אנמגמין היה במשמרת הלילה ראה את צ'אנגמין במשמרת לילה, "היונג!" קולו הרם של צ'אנגמין קרא אליו מתוך המסדרון.

"מה אתה עושה פה?" הוא המשיך.

"אני צריך להיפגש עם ג'ונסו." יונהו הסביר, "תגיד לו שאני אמתין לו בספסל הכניסה המערבית."

"או.קיי. אבל היונג, קרה משהו? אתה נראה לחוץ." הוא הביט בעיניו החומות של יונהו בדאגה.

"לא, אני רק צריך להתעדכן בנושא העבודה." חיוך לא משנע עלה על שפתיו.

חדרו של ג'אה באחוזה בבוסאן.

טוב, הם הולכים להיפגש בתחנה…. ג'אה לקח את הטלפון מהמיטה.

מי אתה? עם מי יונהו מדבר בחוסר רשמיות כזאת? אני חייב להירגע! זה בטח אחד השוטרים, אבל למה נדמה לי שהקשר ביניהם יותר עמוק מזה? אני חייב להירגע יש לו חברים מחוץ לכלא. היו לו חיים שלמים, הוא שונה ממני….

ג'אה התיישב על המיטה, לוקח לחיקו את המחשב הנייד מהשולחן ומדליק את מערכת ההפעלה הבינארית, על מנת להשתלט על מערכות המחשב במשרדו. מיותר לציין שגם אם מהירות התגובה של המחשב שלו הייתה איטית, הוא בכל זאת היה מצליח לפרוץ את מערכות האבטחה גם ללא כל הטכנולוגיה שעמדה לרשותו, היא פשוט האיצה את התהליכים.

הוא איתר את מחשב המפקדה המשני, יודע בוודאות אל איזה כתובת IP להתחבר מבלי שיעלו על עקבותיו. אצבעותיו הקישו במהירות על המקלדת, מזינות את כל הפרטים שהוא שינן בעל פה. עיניו התמקדו במספרים שעלו על המסך הגדול בביתו, כל לחיצה נעשתה במאית שנייה, בן אדם רגיל לא היה מצליח לקרוא מילה ממה שהיה כתוב על המסכים באותם רגעים.

ג'אה הצליח להשתלט על מפקדת האבטחה בה הוא עבד והמתין למערכות המידע שניות ספורות, כל שנייה נראתה לו כדקה שלמה.

הוא התמקד על מצלמה מסויימת ולפתע ראה דמות מוכרת לו עד כאב, יושבת לבדה על ספסל עץ. ג'אה כיוון את המצלמה הזוויתית לעבר הגבר הזה, לוחץ על זום ורואה את הפנים אליהם כל כך התגעגע.

דמות של גבר הגיחה מאחורי יונהו וכיסתה את עיניו. הוא אמר לו "נחש מי זה?" ולבו של ג'אה צנח בקרבו.

יונהו הסיר מעצמו את הידיים של ג'ונסו וענה "דבר, תגיד את מה שבאת לומר."

"איזה יבש אתה, הסבלנות שלך כבר נגמרה ואתה כל כך רוצה לשים את הידיים על מה שיש לי לתת לך?"

"כן, בוא נסיים עם זה כבר, הרי בשביל זה באת, לא?" ג'ונסו התקרב ליונהו והתיישב לצידו, המרחק בין השניים היה סנטימטרים ספורים.

ג'ונסו אמר, "היונג, אחרי הלילה הזה אתה לא תתחרט שהסכמת להכניס אותי לחיים שלך." כשראה שהוא הניח את ידו על הברך של יונהו, ג'אה מיד שלף את האוזניות ויצא מהחדר במהירות, שוכח לכבות את המחשב אחריו. דמויותיהם של יונהו וג'ונסו המשיכו לרצד על המסך בחדר החשוך.

ג'אה עבר במהירות דרך הסלון בדרכו לדלת היציאה ואג'ושי הרים את ראשו מעל דפיי העיתון שקרא. "ג'אה מה קרה? לאן אתה הולך?"

ג'אה נעל את נעליו, תלש את המעיל מקולב הכניסה וענה לו בסערת רגשות מבלי להביט בעיניו, "אני יוצא לשאוף קצת אוויר, מחניק לי פה." אג'ושי שמע את טריקת הדלת ונענח, מתרווח בחזרה בכורסה. משהו בהתנהגותו של ג'אה הציק לטה סאן. למה הוא מתנהג כמו ילד מתבגר?

טה סאן קם מהספה הנוחה שעליה ישב ועלה לחדרו של ג'אה, כיוון שחושיו הורו לו ששם נמצאת התשובה לתהיותיו. צלילים של שיחה נשמעו מבעד לאוזניות שהיו מחוברים למחשב הנייד. אג'ושי התקרב למיטתו של ג'אה וקפא במקום למראהו של יונהו. אז בכל זאת צדקתי כשאימצתי אותו, המעשים שלנו דומים.

האיש המבוגר התיישב בנוחות מול המחשב מכניס את האוזניות לאוזניו:

"תפסיק לפלרטט איתי, לא באתי בשביל זה." אג'ושי שמע את קולו של יונהו בבירור.

"טוב בסדר, אסור לי לצחוק איתך קצת?" בנו של חברו הטוב הוריד את ידו מרגלו של יונהו והעביר לו את הטלפון הנייד, " תקרא את מה שצילמתי. "

מבטו של יונהו התרכז בכתוב. הבעתו משתנה באיטיות עד שקפאה לחלוטין, ההבנה של מה שעיניו קראו הייתה חזקה מדי.

"זה לא הגיוני, השם של המפקד הראשי לא הגיוני, זה לא יכול להיות הוא! אבונים?" ידיו של יונהו החלו לרעוד, כשהוא לוחש, "הוא בחיים? הוא לא יכול להיות בחיים… זה לא הגיוני, אני פיזרתי את האפר שלו במו ידיי…" קולו של יונהו היה חנוק.

"מה קרה לאיש הזה?" ג'ונסו שאל בחוסר הבנה. "חשבתי שאני צריך לברר מה קורה עם הבחור הזה שלך ג'אה, לא?"

"ביררת הרבה מעבר לזה." ענה יונהו, לא יכול להוריד את עיניו מהמסך.

"אני צריך לנסוע לבוסאן, תצטרך להחליף אותי." יונהו לחש, קולו עדיין חנוק, מוחו מעבד את המידע.

"אבל אסור לך לפגוש את הבחור הזה, אמרת את זה בעצמך."

"אני לא נוסע לחפש אותו. אזהר לא להיפגש איתו, אבל אני מוכרח להיפגש עם האיש שאחראי לכל זה." יונהו חרק בשיניו.

צ'וי טה סאן הכיר את יונהו ככף ידו, הוא ידע שהוא יגיע לחפש אותו. הוא היה מוכן לבאות, כל הכעס והשנאה שהוא עלול לחוש כלפיו יהיו מוצדקים, אבל הוא גם ידע שהוא יסלח לו, הרי יונהו יודע לסלוח לכולם חוץ מאשר לעצמו.

ג'אה הסתובב בגינה, כל מה שהוא יכול היה לחשוב עליו היה הקשר החדש של יונהו.

יונהו לא חיכה לי, זה הגיוני, על מה לעזאזל חשבתי?! למה שהוא ימתין לפושע? איך הוא יכול להתאהב במישהו כמוני? מגיע לו מישהו יותר טוב והבחור הזה כנראה הרבה יותר טוב ממני.

ג'אה הבין שהוא לא יכול להרחיק את יונהו מאג'ושי, הוא ידע שיונהו יותר יקר לו, הוא גם הבין שאם הוא לקח אותו תחת חסותו, זה היה למען יונהו. אבל עכשיו כשהוא יגלה שיונהו מאושר, זה יספיק לו. הוא ידע שהאבא החדש שלו, לפחות ככה הוא ביקש שהוא יקרא לו רואה בו תחליף לבן שאיבד, הוא ראה בו תקווה לאושרו של יונהו. אבל כל זה כבר לא משנה, יונהו נמצא עם מישהו אחר.

שיט! המחשב!!! שכחתי לכבות אותו! ג'אה רץ חזרה לעבר הבית.

"ממהר?" טה סאן ישב על המיטה של ג'אה, ממתין לו.

"אבונים אני…" ג'אה לא יכול היה להמשיך את דבריו.

"התגעגעת אליו, לא יכולת להתאפק, רצית לשמוע ממנו ולידע אותו שאני בחיים." טה סאן השלים את המילים של הבחור.

"זה היה נכון, עד שגיליתי שיש לו מישהו." ג'אה השמיט את מבטו לרצפה.

"מי? ג'ונסו? אני מכיר אותו מאז שהוא ינק. הפרחח הערמומי הזה לא יוצא עם הבן שלי." ג'אה לא האמין לאף מילה. הוא ראה במו עיניו ולא היה צורך שמישהו יצדיק את מעשיו של יונהו. איך הוא יכול היה לחשוב להאמין שמישהו כמו יונהו בכלל ירצה אותו?

"אני רק יכול לבקש ממך משהו?" ג'אה הנהן בראשו לחיוב, עדיין מביט על הרצפה.

"תפסיק לעבור על החוק ותפסיק לעקוב אחרי יונהו, טוב?" ג'אה שוב הנהן לחיוב, הוא ידע שכבר אין טעם לעקוב אחריו ולנסות לפגוש אותו, הגבר הזה לא שייך לו. כל מה שנותר לו היה לשכוח ממנו.

הימים עברו על ג'אה באיטיות רבה, העבודה במשרד עדיין סקרנה אותו, הוא אהב את הדינאמיות שבה, אך הוא לא רצה לחזור לביתו החדש.

באותו הזמן יונהו הכין את הקרקע לקראת הגעתו לבוסאן. הוא ביקש חופשה וניסה להבין איפה ג'אה גר כרגע, על מנת לא לפגוע בו ולא להיפגש איתו פנים מול פנים. הוא ידע שבוסאן היא עיר גדולה, אך הוא שיער שהוא נמצא קרוב לווילה של חמו לשעבר. הרבה סצנות רצו בראשו והרבה אפשרויות, הוא שיער לעצמו בתור מי ג'אה עובד. הוא ידע שהגבר בו התאהב תמיד נמשך לעולם המחשבים והטכנולוגיה, וכל תפקיד שיתנו לו לא יספיק על מנת להביא את יכולותיו למקסימום.

הכעס שיונהו חש כלפי האיש שאהב כמו אב, האיש שכמעט הפך לאביו החוקי לא שכך לרגע. אחרי כל מה שהם עברו ביחד הוא היה חייב לתת ליונהו הסבר קרוב להגיוני כי לא משנה מה יונהו עמד לשמוע, הוא לא הצליח לדמיין שום הסבר למעשה הנתעב הזה.

~מחלקת השיקום לאסירים על תנא. בוסאן~

ג'אה נהג לחזור לביתו בשעות מאוחרות, זה לא שהיה לו הרבה מה לעשות אחרי שעות העבודה, הוא פשוט לא רצה לשבת בחדר בו הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות היה לקרוא ספרים או לחשוב על יונהו. יום רביעי התקרב וג'אה נסע לכיוון תחנת שיקום האסירים, יוצ'ון חיכה לו שם בחיוך על פניו. הוא מיד שם לב לכך שג'אה נראה אומלל יותר.

"תדבר, משהו קרה לך." ג'אה הביט בקצין המבחן שלו בעיניים אבודות.

"לא קרה כלום, באמת הכל בסדר. העבודה מרתקת, האנשים מדהימים ומאוד מעניינים. אני מרוצה, תודה על הדאגה, הקצין פארק." ג'אה אמר בכנות.

"אני לא דיברתי על העבודה, כבר אמרתי לך שאני כמו פסיכולוג שלך. אתה רוצה לדבר על זה?" יוצ'ון הביט בו בריכוז. בתקופה הקצרה שהכירו, הוא למד לזהות את מצבי הרוח של ג'אה וחוץ מזה, הבחור הזה ריתק אותו.

"אני לא ממש מבין למה אתה מתכוון, אני יושב מול המחשב רוב הזמן. בשעות הצהריים אני יוצא לאכול עם חברי הצוות שלי, הם אנשים מאוד מצחיקים." ג'אה נזכר בתעלולים של קאנג מין קי כלפי לי סו היון. הוא סיפר ליוצ'ון איך קאנג מין קי תמיד הבריז ממבצעים בשביל ללכת לדייטים עם בחורות. יוצ'ון הבין שהוא מספר לו על חבריו לעבודה, על מנת להסית את הנושא.

"טוב, בוא נצא לשתות משהו." יוצ'ון פלט לבסוף. "אה, ותפסיק לקרוא לי הקצין פארק מהיום מחוץ לתחנה והמשרד הזה אני יוצ'ון או מיקי עבורך, כמו חברי נוהגים לקרוא לי." ג'אה הביט בפניו היפים. הוא תמיד היה אדיב ורך כלפיו. החיוך שלו השרה עליו תחושת ביטחון, שלא הצליח להסביר.

"למה שתזמין אסיר על תנאי לצאת איתך לאכול?" עיניו של ג'אה נפקחו לרווחה.

"אני לא מזמין אסיר, אני מזמין ידיד טוב לשתות ולאכול." חיוכו הרחב והחמים ששל יוצ'ון האיר את כל המשרד.

ג'אה חייך אליו חזרה, הוא באמת היה זקוק לידיד, חבר טוב גם לאוזן קשבת. זה משהו שהוא לא חווה כבר שנים רבות, חבריו היחידים היו נו מין וו ובו רה. את נו מין וו הוא הכיר שר ברחובות, הוא היה בחור יפיפה בעל קול כשרון וקול מדהים, שחלומו היה ליצור להקת רוק ולהצליח ביפן בקוריאה. הוא שמע שנו מין וו התחיל להגשים את חלומו והצטרף ללהקת רוק בתור מתופף, אך לאחר שהגיע לבית הסוהר הוא לא יצר איתו קשר. באשר לבו רה, החברה היחידה שלה הוא זכה בגיהינום בו שהה מעל לשנה וחצי, בטח זועמת עליו בגלל החודש האחרון. הוא לא קיבל אישור לענות לשיחות שלה, אג'ושי אסר עליו ליצור איתה קשר עד לרגע בו היא תגלה את האמת. וככל הנראה כשהיא תגלה שהוא שיקר לה, היא לא תסלח לו על זה.

"בסדר, אני מסכים. אני לא ממש מכיר את האזור ואשמח שתראה לי אותו, הקצין פארק." יוצ'ון הרים גבה וג'אה תיקן את עצמו במהירות, "יוצ'ון."

"ככה יותר טוב." יוצ'ון הניח את ידו על כתפו של ג'אה וחיוך האיר את פניו כקרני שמש בהירה.

בצאתו ממשרדו של יוצ'ון, ג'אה חשב שעליו לתת לאנשים מסביבו יותר הזדמנויות להכיר אותו ולהתקרב אליו. הוא ידע שהוא לא יוכל לאהוב איש כפי שאהב את יונהו, אבל הוא כן יכול לתת לאנשים לזכות באהדתו ובידידות הכנה שלו.

יוצ'ון התיישב כשהוא שולף את הטלפון שלו מהמגירה, יודע שהאיש הזה יתקשר שוב בדיוק בשעה שהם סיכמו לדבר וכמו שציפה הטלפון אכן צלצל.

"שלום אדון צ'וי."

"עשית את מה שביקשתי ממך, הקצין פארק?"

"כן, אבל אני רוצה שתדע שעשיתי את זה בעונג גדול, אני באמת רואה בבחור הזה ידיד קרוב, הוא בחור מקסים ואני עושה זאת על מנת לתת לך את ההזדמנות לדבר עם הבן שלך." נימה אישית התגנבה לקולו של יוצ'ון.

"אני מודה לך מאוד. אני עדיין לא מצליח להבין למה עזבת את מחלקת ההגנה הממשלתית למען קרימינולוגיה פשוטה?"

יוצ'ון גיחך מעבר לקו והוסיף, "אדוני, אני את הנשיא כבר הצלתי ואם אאלץ לעשות זאת שוב, לא אהסס לרגע. אבל בזמן שהאומה שלנו מוגנת, אני מעדיף לעשות עבודה יותר רגועה, עבודה עם סיפוק עצמי."

"אתה ראוי להערצה, ילד." צ'וי טה סאן אמר לפני שהם נפרדו לשלום והשיחה נותקה.

~אחוזתו של צ'וי טה סאן. בוסאן~

הימים בביתו של צ'וי טה סאן היו שקטים, ג'אה שיער לעצמו שאג'ושי מתכנן משהו, אבל החליט שלא להתערב. הוא לא פצה את פיו והפסיק להתחנן בפני האיש שיקרא ליונהו ויגלה לו את האמת. אחת הסיבות לכך הייתה שהוא היה מבועת מאותו יום בו יונהו יעמוד מולו ויראה את מי שכנראה לא כל כך רוצה ומעוניין לראות. הוא חשש שזעמו של יונהו יופנה גם אליו, על כך שידע ולא אמר דבר.

"בני, בוא לאכול." טה סאן קרא לג'אה מהמסדרון.

ג'אה היה שקט לאורך כל הארוחה, היחיד שדיבר היה אג'ושי, ואילו ג'אה הגיב לו בקצרה עד שטה סאן אמר, "זה לא יכול להימשך ככה יותר, אתה חייב לצאת לחופשה של כמה ימים."

ג'אה צחק באופן משוחרר ואמר, "אבונים, אני בתקופת מבחן אני לא יכול לעזוב את בוסאן, אני לא יכול להתרחק ברדיוס של יותר מ10 קילומטר מהסביבה בה אני חי ועובד. על איזו חופשה מדובר? אני מרצה עונש, שכחת?" קולו של ג'אה רעד כשהבין שהוא כן חשוב לאיש שלקח אותו תחת חסותו.

"אין לך חברים שתוכל לצאת איתם? אני לא מתכוון שתיסע לג'גו. אתה צריך לצאת. תצא עם הפרחחים האלה לי סו היון ואיך קוראים לפושע השני הזה? הדון ג'ואן הזה שכל הזמן מכניס אותנו לצרות במבצעים."

ג'אה צחק כשנזכר במבצע האחרון כשקאנג מין קי פספס טרוריסט מדומה בגלל שעקב אחרי נערה עם חצאית קצרה ועד טען להגנתו שהיא נראתה לו חשודה. " קאנג מין קי היונג." ג'אה אמר מבעד לצחוקו.

"כן, הפרחח הזה. הוא עוד ישגע אותי." טה סאן אמר בחיוך.

"אני יוצא איתם לאכול, אבל השניים מדברים כל היום על בחורות." ג'אה אמר כשפתאום הטלפון שלו צלצל.

"זה קצין המבחן שלי." ג'אה הרים את הטלפון מהשולחן וענה, "כן, הקצין פארק."

"עדיין לא התרגלת? אנחנו לא במשרד. תקרא לי יוצ'ון." האיש נזף בו מעבר לקו.

"סליחה, יוצ'ון." ג'אה תיקן את עצמו.

"מה אתה עושה בשנה החדשה?" יוצ'ון שאל בסקרנות, ג'אה יכול היה לדמיין את הבעתו הנעימה מעבר לקו.

"אני לא חוגג את החג הזה." ג'אה ענה בקול רגוע.

"אז עכשיו אתה כן, אתה בטח לא עובד בחג, אני מזמין אותך לטייל בין דוכני האוכל. אקח אותך לאכול מאכלים בוסאניים שונים. טעמת את עוגות הטוק האדומות של בוסאן?" יוצ'ון שאל בקול עליז.

"אני לא יודע אם אני בחופש בימים האלה ולאיזה מרחק אנחנו ניסע? אני לא יכול להתרחק יותר מדי מהאזור, 10 קילומטר זה לא מרחק גדול." ג'אה הזכיר ליוצ'ון באדיבות, חושש לפגוע בו.

"אתה תתלווה אלי, אני קצין המבחן שלך, למקרה ששכחת. וחוץ מזה אני לא אקח אותך לסוף העולם. אנחנו נטייל באזור המוקצע לך." יוצ'ון הבטיח.

ג'אה מעולם לא חווה חג משפחתי, הוא זוכר שלבית היתומים היו מגיעים משלוחים של מאכלים מיוחדים. ולאחר שהתבגר הוא לא נהג לחגוג חגים.

"אתלווה אליך, הקצין.. כלומר יוצ'ון." ג'אה תיקן את עצמו וחייך.

"זה כבר יותר טוב. אחכה לך בעוד 4 ימים, ליד שוק הדגים." יוצ'ון אמר בקולו העמוק.

~דירתו של יונה אי שם בסיאול~

"היונג, אתה נוסע להורים שלך לחגיגות השנה החדשה?" שיוון שאל, ממקומו על הספה של חברו.

"לא, אני נוסע לבוסאן." יונהו ענה, מעיף את רגליו של שיוון מהשולחן שלו והוסיף, "לא מספיק לקחת לי את התחתונים, התקלחת אצלי ועכשיו אתה שם את הרגליים שלך על השולחן שלי?"

שיוון נחר והזיז את רגליו, לפני שאמר. "אבל הבוקסרים שלך נוחים, אני צריך להשאיל ממך עוד זוג או שניים." צ'אנגמין ישב, צוחק על השניים כשהוא מזפזפ בין הערוצים ולוחש מתחת לשפמו. "אני לא מאמין שהמטורף הזה יהפוך מתישהו לכומר."

"שמעתי אותך." שיוון אמר, מסיט את מבטו לעבר צ'אנגמין.

"טוב, הגענו לפה לשחק "גו"[2] או שבאנו להתוודות בפני האב צ'וי שיוון לראשונה?" דונגהא לקח חופן בוטנים מהקערה ולעס אותם בזה אחר זה.

"אגב, למה לא קראת לג'ונסו?" צ'אנגמין שאל בסקרנות.

"הוא היה צריך לנסוע למקום כלשהו, הוא לא אמר למה הוא לא הגיע." יונהו אמר כבדרך אגב.

"הוא בטח עם החברה הזאת שלו, ראיתי אותם במכונית ביום הראשון בו הוא הגיע לתחנה." שיוון הוסיף, בזמן שהוא טורף את הקלפים.

צ'אנגמין ניצח במספר סיבובים, "אתה רמאי." שיוון קרא לעברו.

"אני לא רמאי, אתם פשוט לא מרוכזים, אתה כל היום מרחף, דונגהא היונג כל היום בטלפון עם אוניוק ויונהו היונג בכלל בעולם אחר." צ'אנמגין התלונן.

"יונהו היונג, אתה איתנו?" צ'אנגמין שאל בדאגה.

"כן, אני צריך להתארגן לנסיעה לבוסאן." יונהו ציין כשהוא מביט בשעונו.

"בוא נעזור לך לארוז, אתה מבולגן מאוד ואם תארוז לעצמך את התיק, תמצא שם שטויות משונות." צ'אנגמין צחק וקם להביא את המזוודה.

"רק אל תארוז לי את כל כלי המטבח, אני לא מתארגן לנסיעה לאי בודד כמוך." צ'אנגמין הוציא לו לשון והלך לכיוון חדר השינה של יונהו.

חבריו עזרו ליונהו לאסוף את דבריו, הוא אמר להם שיכול להיות שיהיה עליהם לכסות עליו במשך כמה ימים לאחר חופשת החג, הם הרגישו שמשהו לא בסדר, אך בחרו לא לשאול, הם ידעו והכירו את יונהו. הוא לא היה מסתיר מהם דבר אם זה לא היה הכרחי.

~כעבור 4 ימים בבוסאן~

"הגעת?" קולו של ג'ונסו הגיח מעבר לקו.

"כן, אני בבוסאן." יונהו ענה.

"טוב, אם זה האיש שאתה מחפש, הוא אפילו לא הסתתר, הוא גר באחוזה מפוארת בבסואן, והוא אחד ממנהלי מחלקת אבטחת מידע והסייבר בבוסאן." ג'ונסו ענה לו לפני שהוסיף לשאול, "אתה בטוח שזה הוא?"

"אני לא יודע אם זה הוא, אבל אם זה הוא, אתה יכול להיות בטוח שהוא יודע שאני מגיע ומחכה לי." יונהו קבע בקול נחרץ.

"טוב, הג'אה הזה, לא הצלחתי לברר איפה הוא גר. אבא לא שמר לגבי מקום המגורים שלו שום דבר. כל מה שהיה רשום בתיק הזה, זאת כתובת דירת החדר שאמרת לי, אבל כרגע הוא גר במקום אחר, ככל הנראה העבירו אותו מקום בגלל הסיווג הגבוה." יונהו הקשיב לקולו של שותפו לעבודה, משוטט בין הרחובות, מנסה לתפוס מונית על מנת להגיע לאחוזה המיועדת.

"הגעת!" מיקי קרא לג'אה כשזה עמד והביט בשני גברים בגיל העמידה מכים בבצק אורז צבעוני בחוזקה.

"כן. תודה שהוצאת אותי מהשגרה." ג'אה אמר מביט בצבעוניות הרבה ושאף את הריחות שאפפו אותו אל אפו.

"אין בעד מה, בוסאן מדהימה, וחוץ מזה שאמי ואחי נמצאים בסיאול ולא תהיה לי אפשרות לחגוג איתם את החג השנה. אז ככה שאני לא נשאר לבד, אני אלך לבקר את סבא שלי, בעצם אנחנו לא רחוקים ממנו." יוצ'ון ציין כשהוא מצביע לעבר אחד הדוכנים.

המפגש עם סבא של יוצ'ון היה מדהים, ג'אה ויוצ'ון הכינו עוגות אורז ואכלו קימצ'י מלכותי לבן, כנהוג בימיי החג. לאחר מכן הם ביקרו במקומות תיירותיים בעיר, ג'אה נהנה ממה שיוצ'ון סיפר לו והקשיב לו בעניין רב.

נסיעתו של יונהו הייתה ארוכה. ברגע בו הוא התרחק ממרכז העיר ועבר לאזור הבתים הפרטיים, הוא החל להיזכר בסיפורים של יונג דאל על האחוזה שלהם בבוסאן. הוא ידע שאביו של יונג דאל עשיר, הוא גם תמיד רצה לקחת אותו לבקר באחוזה המפורסמת של אביו ואולי אף לעבור שם את תחילת ירח הדבש שהם תכננו. אבל לא, הוא לא רצה להאמין שחמו לשעבר היה מסוגל לשקר לו ולעשות לו דבר כזה, לגור מתחת לאפו במקום שהוא ידע על קיומו, המקום שהיה כל כך אהוב על בנו.

איך אבונים יכול היה לגרום לי לפזר את האפר הזה? איך הוא עשה את זה לבו רה? שרירי הלסת של יונהו התהדקו, כשהמחשבה על מעשהו של אג'ושי נראתה לו יותר ויותר מציאותית. הוא ידע שהאיש הזה הוא איש צבא, הוא זכר את סיפורי הגבורה הרבים שלו וידע על הקשר שלו עם צפון קוריאה. הוא ידע שהחיים הקשיחו את ליבו וחישלו אותו לקבל את הדברים בצורה שונה. אבל הוא הכיר את ליבו הרך ורצה לשמוע מה הן הסיבות שהיו לו לבצע מעשה אכזרי שכזה.

המונית נעצרה מול האחוזה הענקית. יונהו התקרב לשער, מרגיש איך ליבו דוהר, מאיים לפרוץ מחזהו.

הבית לא נראה באופק, מצלמות אבטחה היו בכל האזור. שני שומרי ראש עמדו מחוץ למבנה ושומר ראש נוסף עמד ליד הכניסה לשער עצמו. מדשאות רעננות ועצי פרי היו מעבר לגדר החשמלית, האוויר שאפף את יונהו היה נקי, צל כבד נפל על שער הברזל המפואר מהעץ העתיק שצמח לידו.

בכניסה פגש אותו מאבטח אימתני.

"מי אדוני?" שומר הראש המגודל שאל בקול נמוך, עיניו סוקרות את יונהו לאורכו.

"הקצין ג'אנג יונהו, אני מאמין שהאדון צ'וי טה סאן ממתין לי." יונהו ענה, מציג את תעודת השוטר שלו, לא רוצה להאמין למילים שיוצאות לו מהפה.

השער החשמלי נפתח חרישית והוא חלף על פני השומר, שהצדיע לו בכבוד.

"אתה צודק יונהו, חיכיתי לך." קול מוכר הגיח מהצד ויונהו סובב את ראשו, רואה מולו את האיש שהכיר לפני 6 שנים, איש מכובד חכם ומתוחכם, איש חזק ומחושב, השקרן הזה!

יונהו קפא במקומו, הוא הרגיש איך רגליו מאבדות מהכוח שלהן, מחזיק את גופו הכבד בקושי רב ולא מצליח להוציא הגה מפיו, עדיין חושב שהוא נמצא בין חלום מתוק לסיוט. סיוט שלאחריו הוא יגלה שכל זה לא התרחש, כאילו הוא המתין שיונגד דאל עצמו עוד רגע ייצא ויחבק אותו ויגיד לו שכל זה הייתה בדיחה מהגרועות בחייו. עיניו הפעורות לא מצמצו לשבריר שנייה, עד לרגע בו החל להרגיש את הצריבה מהרוח הקרירה, המכריחה אותו למצמץ. עיניו הצורבות החלו לדמוע, ואז לבסוף, הוא הצליח לפלוט מבעד לגוש שחנק את גרונו המכווץ, "שיקרת לי!!" יונהו ניסה לעצור את גל הדמעות, שאיים לפרוץ מעיניו האדומות.

"בוא בני, יש לנו על מה לדבר." טה סאן הביט בבחור שאהב כבן, מוכן לקללות שיגיעו, לזעם שיתפרץ. כל עלבון שיקבל יגיע לו, הוא ידע עד כמה הוא פגע בבחור הזה במשך השנה האחרונה. הוא לא היה בטוח אם הוא יזכה למחילתו של יונהו, אבל הוא היה מוכן לכל דבר.

מחשבות התרוצצו בראשו, אם אותו איש באמת אוהב אותו, איך הוא יכול היה לשקר לו כך? כמו מכושף, יונהו הצליח להזיז את רגליו וצעד אחריו, מרשה לעיניו לתפוס את המראה המרהיב מסביבו, התיאור של יונג דאל לגבי האחוזה היה כה מדויק, הוא זוכר שהוא סיפר לו על ביתן האורחים המפורסם בגינה, הוא הביט בגן המפואר. כל שטח סודר לפי סוגי פרחים, סגול, אדום, צהוב ואף כחול. הגננים משקים וגוזמים את העלים שנפגעו מהשמש, הבית לא היה כבר במרחק גדול ממנו, אך הוא עדיין ניסה למצוא משהו, משהו שיורה לו שהוא נמצא בחלום, וזאת לא המציאות. במציאות שהוא מכיר, צ'וי טה סאן היה האיש הכן ביותר בעולם, הוא מעולם לא שיקר לו, הוא תמיד תמך בו גם כשמשפחתו שלו סירבה לקבל את העדפתו המינית.

הם התקרבו לעבר חמשת מדרגות השיש הלבנות. כל צעד נראה לו כבד ובלתי אפשרי, תחושת החלום התחילה לדהות אט אט. הדבר שהוא הכי רצה ברגע הזה היה להתעורר לצד גופו החם של ג'אה בבידוד, לחזור לאותה נקודת אושר יחידה שהייתה לו במשך ארבעה וחצי השנים האחרונות. הוא רצה להאמין בכל מעודו שזה חלום, אך המציאות היכתה בו כשידיו של טה סאן נגעו בכתפו וקולו החם נשמע קרוב אליו, "בוא תיכנס, אני אסביר לך הכל."

ההליכה בתוך הבית הייתה ארוכה ושקטה עבור שניהם, טה סאן הוביל את יונהו דרך הסלון לחדר העבודה שלו, חדר העבודה שלו היה כהה יותר מהסלון הבהיר, ניגוד מושלם. הסלון הראה את חיי האור שאותו האיש חי בשנה האחרונה ולעומת זאת חדר העבודה שלו היה כחדר הסודות הפרטי שלו, בו הוא עטה את המסכה.

"אני יודע שאתה לא מסוגל לדבר עכשיו, אבל אתה מוכן להקשיב לי? אתה מוכן לשמוע את האמת?" לפתע יונהו, הגבר החסון והגבוה הזה נראה מולו כילד חסר אונים.

"בשביל זה הגעתי." יונהו אמר בקול חנוק.

"שב, זה הולך להיות ארוך." אותו איש הצביע לעבר הספה והלך לבר להכין להם משקאות.

טה סאן סיפר ליונהו את כל מה שהתרחש, את הסיבות שבגללן הוא החליט לעשות את המהלך הזה, בגלל שהוא ראה בכך את הפתרון היחיד באותו רגע. את החשש התמידי שסאנג בוק טה יתאכזר לג'אה ואף יהרוג אותו רק על מנת לנקום בו. הוא גם ציין שהוא ידע על הקשרים החיצוניים של האיש, שבגללם חשש שהוא יפגע גם ביונהו.

"זה היה הפתרון היחיד על מנת להגן עליך ועל ג'אה. אתם הבנים שלי, לא יכולתי לתת לכם להיפגע. לא יכולתי לתת לך לאבד את התקווה היחידה לחיים. לא שוב."

בכל פעם שטה סאן הזכיר את שמו של ג'אה, גל צמרמורת עבר בגופו של יונהו.

"אתה חשבת שזה יציל אותנו? יציל אותנו?!" יונהו הרים את קולו, "אתה יודע מה עברתי בזמן הזה? כמה דמעות…" דמעות מלאו את מעינו. "וממה שבו רה אמרה לי, לעזאזל אפילו לא חשבת על בו רה, היא המאור של העיניים שלך! היא עברה לכלא הזה על מנת להיות לצדך ולא לעזוב אותך! היא חוותה גיהינום במשך ארבע שנים, היא בכתה במשך השנה הזאת, הצטערה והגיעה כמעט כל שבוע לקבר של יונג דאל לבכות על שניכם! על מה לעזאזל חשבת?!!!"

יונהו נראה כמי שאיבד את העשתונות לחלוטין, "וג'אה… שמעתי ממנה שג'אה היה כמו רובוט בכלא במשך חודשיים הראשונים, אתה יודע מה הוא עבר? הוא לא רצה לאכול, לא התעניין בכלום. היו פעמים שהוא התגרה בכוונה באסירים השפוטים של סאנג בוק טה כדי שיכו אותו, רק על מנת שהוא לא יוכל להרגיש יותר. אם בו רה לא הייתה לוקחת אותו תחת חסותו ודואגת להעביר אותו אגף ולהעסיק אותו במרפאה, הוא כבר היה מת!" יונהו הרגיש איך פניו מתלהטים, מחכה לתגובה של האיש שמולו.

"אני יודע." זה כל מה שטה סאן אמר בלי שום כוונה להגן על עצמו, "אתה יכול לשנוא אותי ולא לסלוח לי, אבל הייתי חייב לעשות את זה. הוא רצח את הבן שלי, לעזאזל! תסתכל על זה כעל נקמה אגואיסטית שלי! אל תסלח לי, אבל אני רוצה שתהיה מאושר." קולו של טה סאן היה חד, הוא לא שם לב שהוא העלה אותו באוקטבה שלמה.

"אתה רוצה שאהיה מאושר? איך אוכל להיות מאושר בלי ג'אה? יכולת לחפש אותי, יכולת להודיע לי. אני לא הייתי אומר כלום. הייתי ממשיך בהצגה, הייתי מחלל למענך את הקבר של יונג דאל! מה לעזאזל פיזרתי שם? חול?!" יונהו הטיח בייאוש.

"אני מצטער." טה סאן אמר.

יונהו לא הצליח לרסן את הדמעות שפרצו מעיניו. הוא קם מהספה עליה ישב, מסיט את פניו מהאיש שהביט בו, בניסיון לעצור את גל הרגשות שהשתלט עליו.

טה סאן התקרב ליונהו, סובב אותו בחוזקה וחיבק ללא שום התראה מוקדמת, לא מאפשר לו את הזמן להגיב או להתנגד. החיבוק הזה, אותו חיבוק אבהי שנתו לו כאשר הוא בישר לו שהוא יהיה שם למענו ולמען יונג דאל. חיבוק אבהי שנתן לו כשהכיר ביונהו והבין שהוריו סירבו לקבל את הזוגיות שלו ושל יונג דאל. אותו החיבוק שנתן לו ברגע שעמד מולו במדי אסיר שעות ספורות לאחר מותו של בנו הביולוגי, כשהוא מרגיע אותו "הכל יהיה בסדר, בכל מקרה הייתי צריך חופש מכל ההמולה הזאת." ברגע שהוא חיפה עליו ולקח את עונשו במקומו. יונהו ידע שלא יוכל לכעוס עליו עוד. הוא ידע שכבר סלח לו בליבו ברגע שוודא שהוא חי והרגיש שהוא אמיתי.

"הפעם הייתי אגואיסט, אני מצטער. אני לא יכול להגן על עצמי, טעיתי. האבונים הזה שלך, טעה." טה סאן לחש באוזנו של יונהו מרגיש איך השני מחבק אותו בתגובה בגופו הרועד, נותן לו להזיל את כל הדמעות שרק רצה, מנחם אותו ואומר לו אין ספור פעמים שהוא אוהב אותו.

השיחה הייתה ארוכה. גם אם יונהו לא הבין את הדחף של טה סאן לנקום בסאנג בוק טה, הוא סלח לו. הוא עצמו לא פעם חש דחף לרצוח את האיש. אבונים היה בחיים, הוא נמצא לצדו עכשיו, הוא גם יודע מה קורה עם ג'אה ושומר עליו. זה כל מה שהיה חשוב כרגע. זה כל מה שהיה חשוב ליונהו.

"וג'אה, הוא יודע?" קולו של יונהו רעד, שואל את השאלה המתבקשת, לה ציפה טה סאן.

"ברור לי שאתה יודע איפה הוא! ראיתי את התיק שלו. אני חושב שלמרות שאין סיבה שהוא ידע שאתה המנהל שלו, אתה אמור לדעת עליו הכל. גם אם הוא לא יודע מי זה הצ'יף המסתורי." יונהו הזכיר את כינוי העבר של חמו.

צ'וי טה סאן פתח את פיו, אך יונהו לא אפשר לו לדבר.

"אתה חייב לי!" הוא דרש "אני רוצה לדעת שהוא בסדר, אני לא אתקרב אליו! אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר. אני לא אפר את צו ההרחקה הדפוק הזה, בבקשה רק תגיד לי איפה הוא. אני חייב לדעת, כבר עברו כמעט חודשיים בלי שהוא דיבר עם בו רה."

"יונהו , תרגע." טה סאן פקד עליו, יונהו התהלך בחדר עד שלבסוף הקשיב להוראה שקיבל. מתיישב על הכיסא מול שולחן העבודה, מניח עליו את ידיו ומשעין אליהן את ראשו בייאוש.

"בבקשה, אני צריך את זה. אתה חייב לגלות לי איפה הוא, בו רה לא מצליחה לאתר אותו. אני לא מצליח לישון בלי לחשוב שקרה לו משהו."

טה סאן לקח את כוס המשקה הריקה המונחת על השולחן והלך למלא אותה מחדש, חזר והתיישב בכיסא מולו, "הנה קח."

יונהו לגם מהמשקה, החריפות הכתה בחך שלו, "הוא בסדר, נכון?"

"הוא בסדר, למען האמת הוא עובד במחלקה סודית בגלל זה לא נתתי לו ליצור קשר עם בו רה, בגלל זה ובגלל שידעתי שברגע שהוא ירים אליה טלפון, הוא יספר לה הכל, וימסור לך להגיע." טה סאן לגם מהמשקה שלו לפני שהמשיך," יונהו, לא רציתי שתדע את האמת עדיין, כי טיפלתי בצו המגוחך הזה, אני רציתי להסיר ממך כל הגבלה."

"הוא ידע?! ג'אה ידע?" יונהו שאל בהלם.

"כן, הוא ידע וכל הזמן הזה הוא ניסה להמרות את פי ולהודיע לך בכל דרך אפשרית. הבחור הזה וההמצאות שלו." טה סאן חייך בגאווה.

יונהו פער את עיניו, "והצלחת לעשות את זה? אני מתכוון לצו ההרחקה."

"זה בהליכים. זה היה אמור להיפתר השבוע. אני מאמין שאני אקבל אישור על ביטול הצו. ג'אה עשה עבודה מצוינת. נוכל לצרף אותו רשמית אלינו. ההמלצות של כל המפקדים כבר נשלחו למטה ולפרקליטות. אתה תצטרך להיות זהיר ולא להפגש איתו בינתיים. תן לי עוד כמה ימים." טה סאן שינה את טון הדיבור שלו, זאת לא הייתה הוראה, אלא בקשה.

"בחיים לא הייתי מזיק לו." יונהו הרים את מבטו לעבר טה סאן, נותן לו לקרוא את כנותו ואהבתו בעיניו.

"איפה הוא עכשיו?"

~אי שם ברחובות בוסאן~

יונהו לא יכול היה להאמין למה שטה סאן סיפר לו, זה היה יותר מדי מכדי לעכל ביום אחד. הוא יצא לשוטט ברחובות בין השווקים, מביט בהמשפחות העליזות החוגגות את החג. כל זה היה כל כך רחוק ממנו, הוא לא היה בקשר עם הוריו לאחר שיצא מהארון וסיפר להם על העדפותיו. הוא נזכר בזה שאביו רצה "לרפא" אותו, הבכי של אמו והניסיון הנואש שלה למצוא לו כלה, הקבלה והחיבוק של אחותו הגדולה. לא הייתה לו ברירה, אלא להתרחק ממשפחתו.

שיטוטיו נמשכו לעבר שעות הצהריים המאוחרות, קולות האנשים וצחוקם הקיף את יונהו. חיוך חמים עלה על פניו, כשראה את הילדים משחקים במשחקי החג, קופצים ומבקשים פרסים על ניצחונותיהם.

"אתה חייב לנסות לעשות את זה!" יונהו שמע קול גרוני מאחורי גבו. "ג'אה, קים ג'אה ג'ונג פחדן? אתה מפחד להפסיד?" יונהו אילץ את עצמו לקפוא למשמע השם הזה, מפחד להביט לאחור, שרירי צווארו התכווצו, פניו קפאו ומבטו הושפל אל הקרקע.

"בוא כבר, למה אתה מחכה? אתה רוצה שאדרוש ממך את זה בתור קצין המבחן שלך?" קולו של יוצ'ון צרם לאוזניו של יונהו . הוא המתין דרוך לתשובתו של זה שדבריו של קצן המבחן הזה הופנו אליו, כדי להיות בטוח שהוא שמע נכון. הוא היה מוכן לתת הכל על מנת להסתובב ולראות אותו בעצמו.

"אני לא אוהב לשחק, זה לא התחום שאני מצטיין בו. אני גם לא תחרותי במיוחד." הקול הזה, קולו של ג'אה היה ממש מטרים ספורים מאחוריו, מכה בו גלים ומעורר התרגשות ישנה. יונהו חטף עיתון כלשהו מהמדף ושילם עליו בחיפזון, על מנת להסתיר בעזרתו את פניו.

אסור לנו להיפגש, עדיין לא. יונהו התחבא מאחורי העיתון שפתח.

"סליחה." ג'אה אמר לאחר שנתקל בכתפו של יונהו והמשיך ללכת אחרי הגבר, שיונהו לא הכיר.

"טוב, בוא כבר!" יוצ'ון צעק לעבר ג'אה בין ההמון, גורם ליונהו לנעוץ את שיניו בשפתו התחתונה באופן בלתי רצוני מאחורי העיתון.

שני הגברים בילו את כל אחר הצהריים יחד, לא מבחינים באיש שעקב אחריהם. יוצ'ון ליווה את ג'אה לכל מקום וסיפר לו אין ספור בדיחות, גורם לו לצחוק, לענות לו, לדבר איתו, לחייך אליו. דמו של יונהו רתח, הוא הרגיש את הדופק שלו עולה. ידיו התאגרפו למראה המבטים העליזים על פניו של ג'אה, בתגובה לפטפוטיו של הבחור השני.

לעזאזל ממתי קצין מבחן הופך לבייביסיטר של אסיר על תנאי?! ומה לעזאזל הוא עושה כל כך קרוב לגבר שלי, אוכל אותו בעיניים?! יונהו הידק את אגרופו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו.

"אתה בטח רעב." יוצ'ון אמר. "כמעט לא אכלת מעוגות האורז."

"אני לא ממש אוהב שעועית אדומה." ג'אה ציין בקלילות.

"אז למה לא אמרת? מה אתה נוהג לאכול." יוצ'ון שאל בסקרנות.

טוקבוקי דביל! טוקבוקי! קימצ'י צ'יגה… ראמיון חריף אש…

"אני אוכל כמעט הכל, אני פשוט לא ממש אוהב שעועית אדומה, אבל אני אוהב לאכול חריף, אז טוקבוקי וקימצ'י צ'יגה יהיה בסדר." ג'אה העביר את ידו בשיער, מביט ביוצ'ון בחוסר בושה מוגזם לטעמו של יונהו, שחרק בשיניו בצד.

"גם אני אוהב אוכל חריף, בוא נלך לאכול משהו."

יונהו כיווץ את גבותיו, עדיין עומד בטווח השמיעה, מסתכל על שני הגברים המחויכים.

חריף הוא אוהב? אני מקווה שישרף לו התחת מכל החריף שיאכל.

"אג'ומה! תביאי לנו קימצ'י צ'יגה, טוקבוקי ושני בקבוקי סוג'ו." ג'אה הביט ביוצ'ון בפליאה, עיני השקד שלו נפערו לרווחה.

"אני לא עובד מחר וגם אתה לא." יוצ'ון צחק.

יונהו עמד במרחק של כמה מטרים, נשען על גזע עץ זקן. מביט בג'אה שחייך לכל מחווה של הגבר הנאה למראה. גם כגבר יונהו היה יכול היה להעריך את החיצוניות הנאה של הגבר שישב מול ג'אה, הוא שם לב לעיניו העמוקות, לכתפיו הרחבות. מראהו הקשה עליו לקרוא את גילו הכרונולוגי, נראה שהוא בוגר ממנו ומג'אה במקצת, אך למרות זאת כששמע את קולו ואת נימת הדיבור שלו אל ג'אה, הוא שיער שגילו לא גבר בהרבה על שלו, אם בכלל. פניו היו עגולים, עיניי איילה גדולות ועמוקות הביטו בג'אה בלי להסיר ממנו את המבט לרגע, חיוכו היה אמיתי.

אני חייב לשמוע על מה הם מדברים. מחשבה עברה בראשו של יונהו, התקווה שהוא נמצא בשיחה שלהם, שג'אה עדיין זוכר אותו ומחכה לו לא נתנה לו מנוח. אבל למה שהוא יעז לדבר על עברו האפל עם קצין המבחן שלו, יונהו ידע עד כמה קציני המבחן יכולים להיכנס לפרטים האישיים של האסירים שלהם, הם הופכים למטפלים שלהם, אבל זה לא אומר שהם אמורים לצאת ולהנות ביחד. לעזאזל!!

"אז…?" יוצ'ון הביט בג'אה בציפייה.

"אני לא יכול לדבר על זה." האלכוהול שיחרר את ג'אה, אך הוא עדיין היה מודע למילותיו.

"לא ביקשתי ממך שתדבר על העבודה, ביקשתי שתספר לי למה למרות שבילינו יום שלם יחד, העיניים שלך לא הצליחו להסתיר את העצב שבהן. רבת עם בעל הדירה החדשה שלך, אגב לאן העבירו אותך?" ג'אה הביט בו בפליאה, איך הוא ידע שהוא עצוב? האינטואיציה של יוצ'ון הפחידה אותו.

"אני פשוט מתגעגע למי שכבר לא מתגעגע אליי." ג'אה אמר בקול חלוש כמעט לעצמו, מרוקן עוד כוס סוג'ו בלגימה אחת. הוא לא הוסיף לדבר ויוצ'ון המשיך לספר לו שלל סיפורים מצחיקים על בוסאן. האלכוהול שיכר את ג'אה לחלוטין, הוא צחק ואיבד כל רסן.

"נראה לי שזה מספיק להיום." יוצ'ון לקח מג'אה את הכוסית הריקה.

יונהו ראה שהשולחן הקרוב אליהם התרוקן מאנשים. בהחלטה פזיזה, רגליו הובילו אותו לעבר אותו השולחן, הוא התיישב במהירות, פוגש במבטו של יוצ'ון. ג'אה פנה אליו עם גבו, הוא היה מספיק קרוב, על מנת שיוכל לשמוע את שיחתם.

מצדו, ג'אה כבר איבד תחושת זמן וקשר עם המציאות, פניו נצבעו ורוד מכמות האלכוהול שהוא צרך, הוא לא דיבר ורק הביט בצמיד שעל ידו.

"כבר הסמקת." יוצ'ון הביט בג'אה.

ג'אה הניח את ראשו על השולחן, משחק עם הכוס הריקה ולחש חלושות, מבלי שיונהו ישמע, "לא חיכית לי…" עד שעיניו נעצמו מהעייפות הפתאומית שאפפה אותו.

"נרדמת?" יוצ'ון שאל בקול מופתע. "כל כך מהר עייפתי אותך? ואני חשבתי שנהנה מעוד כמה שעות ביחד."

ג'אה מלמל לעצמו, "למה?…" עיניו היו עצומות ודמעה זלגה מעיניו.

"ג'אה אני צריך שתגיד לי כתובת על מנת שאוכל לשלוח אותך הביתה." יוצ'ון חזר על המשפט כמה פעמים, אך זה כבר הרשה לעצמו לשקוע בחלומות שנהג לחלום כמעט כל לילה.

"הבחור הזה, לא ידעתי שהוא מסוגל להשתכר ככה, אני חייב לברר לאן לשלוח אותו, אני לא יכול לקחת אותו אליי הביתה זה מנוגד לחוק." יוצ'ון חשב בקול כשהוא מוציא את הטלפון שלו מהכיס על מנת לשלוח הודעה לטה סאן.

אדוני, שלום זה יוצ'ון. אני נמצא עם ג'אה, הוא שיכור כלוט, לאן תרצה שאשלח אותו.

יוצ'ון המתין עד שיקבל מענה להודעה, מביט בפניו הסמוקים של ג'אה, מעביר את אצבעותיו על פניו בעדינות, מלטף את שיערו השחור "אתה באמת חמוד."

אגרופו של יונהו התהדק באופן מיידי, עיניו התכווצו למראהו השיכור של הגבר שאהב וסערת רגשות חלפה על פניו כהוריקן אימתני, מבטו געש.

"יונהו…." ג'אה לחש, אך יונהו לא שמע זאת.

~אחוזתו של צ'וי טה סאן. בוסאן~

ג'אה התעורר עם כאב ראש עצום, נשארו עוד יומיים לחג, מזג האוויר התחיל להתחמם. כבר היה קרוב ל11 בצהריים. הוא נזכר בבילוי שלו עם יוצ'ון וגל כאב ראש נוסף היכה בו

"סוף סוף התעוררת." טה סאן שישב ליד מיטתו והביט בפניו הנפוחים של ג'אה.

"בוקר טוב, אבונים." הוא אמר בקול חלוש וכיסה את עיניו בידו, על מנת להסתיר את האור.

"בוא, אני אביא לך תרופה לחמרמורת הזאת שלך." האיש צחק וצלצל בפעמון כדי לקרוא לעוזרת מהחדר הסמוך. "אג'ומה, תביאי לחולה הזה את התרופה בבקשה."

"אני יכול לעשות את זה לבד." ג'אה ציין וניסה לקום מהמיטה, אך נפל חזרה אל הסדינים.

העוזרת נכנסה לחדרו של ג'אה, בידיה מגש עם התרופה והמים וקערת מרק להעביר את שאריות האלכוהול מליל אמש. "איך היה היום שלך אתמול?" טה סאן שאל את ג'אה בסקרנות.

"היה כיף, לא הכרתי את המנהגים הבוסאניים. שיחקתי ביוט נורי[3] והפסדתי פעמיים." ג'אה גיחך וראה את הבעתו הרצינית של האיש שיושב מולו.

"קרה משהו? אתה נראה מודאג." הוא ציין בחשש.

"אני צריך שתישאר מחר בבית, תוכל לעשות את זה בשבילי?" טה סאן ידע שיונהו יגיע למחרת, אך הוא חשש שאם הוא יגיד את זה לג'אה , הוא לא ירצה לראות אותו בגלל הקנאה המטופשת שלו.

"גם ככה לא התכוונתי לצאת בחג. כולם נסעו לבתים שלהם לחגוג. הרחובות יהיו יותר ריקים היום, חשבתי לשבת ולקרוא קצת." ג'אה אמר בכנות.

"טוב מאוד, נהנה היום ומחר רק שנינו." טה סאן אמר בחיוך, ובאמת ג'אה ואביו המאמץ בילו יומיים ביחד. הם דיברו, שיחקו במשחקי חשיבה, צפו בסרטים, שתו ושוחחו. ג'אה סיפר לו על חייו בבית היתומים, על חברו היחיד שנסע להגשים את חלומו. השיחה הייתה חמימה ונעימה. אג'ושי התעניין במשפחתו הביולוגית וזה מצדו רק אמר לו שהוא לא יודע כלום, סיפר לו איך כילד היה מתקן את המחשבים הישנים בבית היתומים בו הוא התגורר. עיניו של ג'אה נצצו, כשהוא דיבר על שנות הלימודים שלו באוניברסיטה, הוא גם ציין שהוא מצטער שלא הספיק לשרת בצבא בגלל ששירת את זמנו בכלא.

~חדר בית מלון של יונהו, אי שם בבוסאן~

יונהו ידע שלמחרת עליו להיפגש עם טה סאן. האיש דרש ממנו להגיע, הוא חשש שיהיה עליו להיפגש עם ג'אה. הוא כבר לא היה כל כך בטוח לגבי הפגישה הזאת. זכרון פניו של ג'אה המאושר והמרוצה מליל אמש הרתיחו אותו, אך גם נתנו לו תקווה שהוא מצליח לשקם את חייו. הוא לא ידע האם יש לו זכות כלשהי להרוס את האידיליה שבה הגבר שהוא אהב נמצא כרגע. הוא לא יוכל להיות אנוכי ולגרום עוד סבל לג'אה, שכנראה כבר בדרך לשכוח אותו. קצין המבחן שלו נראה לו גבר אמין, שידאג לג'אה יותר ממה שהוא הצליח עד היום. לעזאזל, לא יכולתי להגן על שלושת האנשים שאהבתי בחיי, איך אוכל להבטיח שלא אפגע בו שוב? אך לא הייתה לו ברירה, היה עליו להיפגש עם אבונים היום.

הטלפון של יונהו צלצל הוא ניחש שזאת בטח בו רה, בת דודתו של יונג דאל, חברתו הטובה ביותר. הוא החליט שהוא לא יסתיר ממנה את האמת.

"הלו. אתה מוכן להסביר לי מה קרה? למה אתה בבוסאן? יונהו, השתגעת? הלכת לחפש את הפרחח הזה?" בו רה נזפה בחברה הטוב.

"בו רה, תשבי." יונהו הפציר ממנה בקול שקט.

"אני אגיע לשם מחרתיים, היא אמרה בקול חתום. אנסה להשיג את ג'אה אפגש איתו ו… "

"אין לך מה להיפגש איתו, הוא מאושר עם מישהו אחר לפי מה שראיתי אתמול." יונהו עצר את שטף דיבורה.

"על מה אתה מדבר לעזאזל? יונהו… לקחת משהו? באמת אצטרך להכניס אותך לבית משוגעים?" בו רה שאלה בפליאה.

"ראיתי אותו אתמול, הוא היה כל כך מאושר. הוא השתכר עם גבר אחר. הוא כבר לא מחכה לי, אני יודע שאאלץ להיפגש איתו מחר, וזאת כנראה תהיה הפגישה האחרונה שלנו."

בו רה מצידה ניסתה לשכנע אותו שזה בלתי אפשרי, שהוא באמת מוכרח להיפגש עם ג'אה ולתת לו להסביר לו את הכל, הוא רק אמר לה שהוא מוכן להיפגש איתו בפעם האחרונה על מנת לשחרר אותו ולתת לו להיות מאושר בדרכו.

"צו ההרחקה יוסר בעוד כמה ימים, אני לא יכול להסביר לך נונה. את תדעי הכל בעוד כמה ימים, אני מבטיח." יונהו אמר וניתק את השיחה.

~דוכן אוכל אי שם בסיאול~

בו רה הרגישה שיונהו מסתיר ממנה משהו, היא הייתה חייבת לגלות במה מדובר. המחשבות לא עזבו אותה. היא חיכתה למנת העוף המטוגן שהזמינה, כשהקולות המוכרים הפריעו למחשבותיה.

"אתה באמת הולך לעשות את זה? השתגעת תגיד לי? איך תוודה אנשים? אתה ליצן." דונגהא קבע ביאוש, גורם לצ'אנגמין לפרוץ בצחוק לצידם בפעם המי יודע כמה.

"בו רה, מה את עושה פה?" שיוון שאל בפליאה מקווה, שחברו יעזוב אותו במנוחה ממסע השכנועים המתמיד שלו.

"מחכה לארוס שלי." היא ענתה בחיוך חמים, היא אהבה מאוד את חבריו של יונהו.

"איזה יופי, גם אנחנו מחכים לו." שיוון קרץ לעברה, מתיישב לצידה בלי לשאול.

"לא ידעתי שאתם מכירים." היא אמרה בקול מעט מופתע, מפנה לעברם מקום.

"גיסי, גם אתה פה." בו רה אמרה כשראתה את ג'ונסו צועד לעברם.

"גיסך?" שיוון שאל בחוסר הבנה.

"כן, בו רה היא הארוסה של אחי התאום, ג'ונהו." ג'ונסו הסביר בחיוך חמים, רוכן לעבר בו רה על מנת לתת לה נשיקה בלחי.

"מה? אתה לא בן הזוג של בו רה?" עיניו של שיוון איימו לפרוץ מחוריהן.

צחוקם הפתאומי של ג'ונסו ובו רה מילא את חלל הדוכן, כשגבר כמעט זהה במראהו לג'ונסו הגיח מאותה כניסה, מביט בהם צוחקים, לא מבין על מה המהומה.

~אחוזתו של צ'וי טה סאן. בוסאן~

הערב הגיע ואיתו העייפות. ג'אה חשב מה עליו לעשות, הוא ידע שבשלב כלשהו יונהו ידע את האמת על המעללים של טה סאן ויגיע לחפש אותו. הוא הרגיש את זה, אך הוא לא יכול היה לשאת המחשבה על המילים שהוא יגיד לו, את הפרידה שהוא הבלתי נמנעת שתבוא. הוא חשש מה יקרה כשהוא ייפגש איתו, כשיחזיר לו את הצמיד שיונהו לו כתקווה.

עיניו של ג'אה חיפשו בין רשימת הספרים שהוא קרא, אבל איכשהו עיניו שוב ננעלו על שמו של אוסקר ווילד. הפעם זה היה סיפור חייו של הסופר, "ווילד" קראו לספר. הספר גלל את מחשבותיו ורגשותיו העמוקים של הסופר. חלק מהציטוטים היו ציטוטים מהספר "דוריאן גריי."

ציטוט מסוים צד את עיניו, "היופי הוא סוג של כשרון – למעשה, הוא נשגב מהכישרון, שכן אינו דורש הסבר. הוא אחת העובדות הגדולות בעולם, כמו אור השמש או האביב או השתקפותה של הקונכייה הכסופה, המכונה בפינו ירח, במים אפלים. אי אפשר להטיל בו ספק. יש לו זכות אלוהית למלוכה."

ג'אה חשב על זה. פעמים רבות אמרו לו שהיופי הוא מתנה, הוא חשב על יופיו של יונהו, אך לא במובן של מראהו החיצוני. עיניו נעצמו ובחלומו הוא ראה את היופי האמיתי של הגבר שאהב, אותו יופי פנימי. אותו יופי שהוא איבד.

"אדון ג'אה, אתה עדיין ישן? " למחרת בבוקר נשמעה נקישה בדלת, בדיוק כשג'אה הגיע למאה שכיבות שמיכה.

"לא אג'ומה, את יכולה להיכנס." ג'אה ענה, מתיישב על מזרון האימונים.

"אדוני, האדון טה סאן מחכה לך."

ג'אה התרומם, גופו הזיע, הגופייה השחורה שלבש נצמדה אל גבו, נשימתו עלתה וירדה במהרה.

"תגידי לו שאני כבר מתקלח ויורד למטה. ותפסיקי לקרוא לי 'אדון', אני מרגיש מוזר." ג'אה אמר, קופץ ממקום למקום אסף את בגדיו ויצא המקלחת, מחייך חיוך חמים לאישה שהביטה בהלם בחדרו הנקי.

"איזה בחור חביב…" היא לחשה כשהחלה לנקות את האבק.

"סוף סוף ירדת. בדרך כלל אתה משכים." טה סאן הביט בבחור, עורו נצץ מעט מהפעילות הגופנית שעשה לפני רגע.

"חזרתי להתאמן. התרגלתי לזה בכלא. עכשיו אני מרגיש מוזר אם אני לא מתאמן." ג'אה אמר כשהוא מעביר את ידו בשיערו השחור.

"זה הרגל טוב. בוא, התחשק לי שנאכל היום ארוחת בוקר מערבית." טה סאן הביט בצלחות הדגנים והתותים שכבר הוגשו על הצלחת.

ג'אה החל לאכול, למען האמת הוא תמיד העדיף ארוחות קטנות בשעות הבוקר לכן הארוחה הזאת שימחה אותו.

"אבונים…" ג'אה פלט בהיסוס.

"כן?" האיש הביט בבחור, קורא חשש מסוים בעיניו.

"אני יכול לשאול אותך למה אתה עוזר לי?" ג'אה נשם נשימה עמוקה והמשיך, " כלומר, זה לא שאני לא אסיר תודה. אני באמת אסיר תודה, אני משער שזה היה בגלל הקשר שהיה לי עם יונהו בכלא, אבל עכשיו שגיליתי שיונהו חי את החיים שלו טוב…. זאת אומרת…" הוא היסס לשניה, "…הוא שיקם את החיים שלו עם גבר אחר, למה אתה ממשיך לעזור לי? האם זה… בגלל שאני מזכיר לך אותו כל כך?" ג'אה הביט בצלחת הדגנים שלו, משחק עם הכפית בידו.

טה סאן גיחך ואמר, "סוף סוף העזת לשאול. אני אראה לך את העולם בו יונהו ויונג דאל חיו לפני שהכרת אותו. בוא לחדר העבודה, שם יהיה לנו יותר נוח לדבר על זה." האיש קם ממקומו ועלה במדרגות, משאיר את ג'אה ההמום מאחוריו.

"תשב." האיש המבוגר הורה לו, כשהוא לוקח לידו אלבום תמונות, קשיח וכהה.

"אתה בטוח שלא יקשה עליך לראות את האיש שאמרתי לך שאתה כל כך דומה לו? אתה מוכן לראות את הבן שלי?" ג'אה הביט על הרצפה, מרגיש איך רעד קטן חולף בגופו, מהנהן לאיש שישב לצדו בחיוב.

"זה הבן שלי וזאת אשתי." טה סאן פתח את אלבום התמונות, מביט באישה מחובקת עם תינוק עגלגל על ידייה, עיניו של יונג דאל לא הביטו במצלמה והוא חייך חיוך של אושר שרק ילד טהור בגילו יכול לחייך. ג'אה הביט בתמונת התינוק, חושב לרגע על ההורים שנטשו אותו.

האיש המשיך להביט בתמונה, מספר לג'אה על תאונת הדרכים בה איבד את אשתו, על הצורה בה גידל את בנו, מראה לו תמונות של ילד מאושר שגדל עם שהחליט להשקיע את כל כולו למען אושרו של הילד הזה. ברוב התמונות יונג דאל חייך חיוך של אושר ושמחה, חיים כה רחוקים מחייו מלאי הנטישה בגילו.

כשטה סאן החל להגיע לתמונות הבגרות של יונג דאל, ג'אה החל להרגיש מועקה בחזה. הבחור הצעיר עם עיניי השקד העמוקות שבתמונות הביט באביו בגאווה ואהבה.

"אתה מתחיל להיבהל?" טה סאן עצר את ידו, מעלה את מבטו מהתמונות לעברו של ג'אה.

"אולי, אבל אני רוצה לדעת." ג'אה לחש בכנות.

"מה אתה רוצה לדעת?" טה סאן שאל.

"אני רוצה להכיר את הגבר שגרם לגבר כמו יונהו לרצות לנהל איתי קשר בכלל." הוא לחש כמעט לעצמו.

"אני מכיר את יונהו, הוא בחיים לא היה עושה השוואות. אתם מאוד שונים." האיש הניח את ידו על הזרוע של ג'אה, שם לב בפעם הראשונה לצמיד שעל ידו הימנית. " אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אתה חשוב ליונהו." טה סאן קבע, ממשיך לעבור במהירות בין התמונות, מגיע לתמונה בה יונהו ויונג דאל עומדים לצד חבריהם בתחילת הלימודים בבית הספר לשוטרים. ג'אה שם לב למבטו של יונג דאל לעבר יונהו ולאו דווקא לעבר המצלמה. זה היה מבט מלא אהבה כנה. לעומתו יונהו הביט למצלמה, פניו היו מלאות בגאווה וביטחון, לא מודע לחלוטין לגבר שעמד לצידו.

"כאן יונהו עוד לא הכיר את עצמו עד הסוף." טה סאן אמר כשהוא הבין את הבלבול שבעיניו של ג'אה.

"מה זאת אומרת הוא לא ידע? אבונים, איך אתה, איש מהדור הישן, הצלחת לקבל את הבן שלך בקלות כזאת? המדינה והתרבות שלנו לא מקבלת את הנטייה הזאת בעין יפה. הרבה מאתנו מסתירים את זהותנו ואף עוזבים את המדינה. פעמים רבות גם אני חשבתי לעזוב למדינה אחרת, וכנראה הייתי עושה את זה, אם הייתה לי אפשרות." קולו של ג'אה היה רציני, עצב והשלמה ניכרה בו, הוא ידע שהמדינה בה הוא חי עוד רחוקה מקבלת הקהילה ההומוסקסואלית.

"הרבה שאלות ואמירות בבת אחת." טה סאן גיחך קלות לפני שהמשיך, "זה נכון, אני הרגשתי שיונג דאל מיוחד, הוא לא היה נשי, הרבה בנות רדפו אחריו. אבל ראיתי את המבטים שלו לעבר הבנים, זה לא היה זהה ליחס שלו כלפי הנשים בסביבתו." האיש הסביר.

"וקיבלת את זה בפשטות כזאת? אני מתכוון, היה לי קשה לקבל אפילו את עצמי. היו פעמים שחשבתי שאני חולה במחלה מדבקת, אתה קיבלת את זה ככה סתם?" ידו של ג'אה התקרבה באופן בלתי רצוני לעבר האלבום שהיה על השולחן, מתקרבת בהיסוס לתמונה, מלטפת את פניו של יונהו בעדינות.

"בוודאי שקיבלתי את זה, רציתי את האושר שלו. ואז הכרתי את יונהו, הבחור הכי גברי שניתן להכיר, נער טוב, כן, רודף צדק, עקשן ושאפתן. אך עם זאת ראו שמשהו בעיניו חסר. גם הבן שלי ראה את זה." טה סאן הסביר, "יונהו אפילו יצא עם בחורות לפני שהוא הכיר את הבן העקשן שלי, אבל שום קשר לא באמת החזיק מעמד לאחר שיונג דאל היה חלק מחייו. הם הפכו לשותפים בעל כורחם, יונהו לא סבל אותו בהתחלה, הוא תמיד התחמק ממנו." טה סאן צחק לאור הזיכרון לפני שהמשיך לספר, "אני חושב שיונהו לא ידע שהוא מסוגל לאהוב גבר, לרצות גבר עד שהפרחח הזה, הבן שלי החליט להפוך לעלוקה ונצמד אליו."

ג'אה הקשיב מרותק, הוא לא הספיק לברר הרבה על חייו של יונהו באותו שבוע בבידוד, הוא התחיל להבין שחיי הגבר שאהב לא היו פשוטים, חוסר הידיעה והקבלה העצמית קשה יותר מכל דבר אחר.

"ואיך הוא הצליח לשכנע אותו?" ג'אה שאל בסקרנות.

"יונג דאל בא אליי יום אחד ואמר לי שהוא מאוהב, אמרתי לו שאני יודע." טה סאן עצר לרגע על מנת לקום ולמלא לעצמו כוסית יין לבן, חוזר עם הכוס בידו וממשיך את סיפורו לאחר לגימה מהמשקה. "הוא שאל האם אני יודע שמדובר בגבר, הוא ידע שאקבל אותו וכנראה הבין שחשדתי. לפני יונהו, הוא הסתיר את הקשרים שלו עם גברים ואני לא שאלתי ישירות."

"אבל אמרת שיונהו לא ידע, או לא רצה להודות בהעדפות שלו." ג'אה הזכיר.

"נכון, זה היה עד שיונג דאל התנחל בדירת הלימודים שלו והודיע לי שהוא לא יחזור עד שהוא לא יצליח לכבוש את הגבר שהוא אוהב, הוא היה עבור יונה והכל, הוא ניקה עבורו, בישל, גיהץ. דברים שהוא לא עשה לפני כן בכלל, פעמים רבות שמעתי את יונהו צועק עליו שיפסיק לשרוף את המטבח כל פעם מחדש. הבן שלי היה אסון מהלך במטבח. אני לא יכול לתאר לך איך הוא נדבק אליוַ פיזית, זה לא משהו שאב אמור לספר על בנו. יונג דאל היה חסר בושה, הוא שלח אליו ידיים בפומבי, כשהוא היה מגיע לאימונים הוא התחיל כל אימון כשהוא קודם מחבק את יונהו ואז גורם לו לרדוף אחריו."

טה סאן העביר תמונה נוספת באותו אלבום, שהיה עבור ג'אה כגן סודי מלא בסודות וקסמים.

"פה הם כבר היו בקשר." ג'אה קבע, הוא ידע מבטו של יונהו היה שונה. היה לו חיוך של גבר מאוהב.

"אתה באמת מכיר אותו, ולא שהיה לך הרבה זמן לעשות את זה ילד." טה סאן קבע.

"כן, פה זה היה אחרי שיונג דאל כבר גרם ליונהו לוותר על העקשנות שלו, הם התארסו שנה לאחר מכן. אני זוכר איך הם באו אליי, יונהו חייך אליי בחיוך טהור, מלא אהבה. לא יכולתי לדחות את הבחור הזה. גם הבנתי שזה היה היום בו הוריו שלו דחו אותו, אביו ניסה לרפא אותו. יונג דאל היה מאושר, הוא היה מרגיז את יונהו בקלות, אבל גם משלים איתו באותה שנייה. ויונהו לא הצליח לדחות את יונג דאל מהרגע בו הוא נישק אותו במשחק קבוצתי של העברת נייר מפה לפה, יונג דאל הפיל את הנייר בכוונה ונישק את יונהו מול כולם ב"טעות" ."

ג'אה לא הרגיש קנאה ביונג דאל, זה היה מוזר עבורו. להפך הוא הרגיש שהוא היה זה שניסה לגנוב ממנו את יונהו ללא כוונה. הוא הרגיש צער רב עבור אותו בחור מלא חיים, שנרצח באכזריות על ידי המפלצת הארורה, על ידי האיש שרק מלהיזכר בשמו גרם לאוכל שהוא אכל לפני שעה קלה לעלות.

סאנג בוק טה, איש ארור, פושע אנס ורוצח נתעב! ג'אה ניסה להבין איך יונהו עבד בכלא בידיעה שהרוצח של בן זוגו, הגבר שאיתו עמד להתחתן נמצא תחת אותה קורת גג. ההרגשה שאבונים ריצה עונש בכלא במקומו של יונהו, בלי אפשרות לברוח, הרתיחה אותו.

"העונש שנתת לסאנג בוק טה היה פשוט מדי." ג'אה אמר כבדרך אגב מביט באיש ששקע במחשבותיו, מחזיר אותו למציאות.

"זה לא היה עונש עבורו. זאת הייתה ההצלה שלכם. אם הייתי יודע על זה לפני כן הייתי הופך למעניש האכזר ביותר בעולם." טה סאן אמר בקול שקט, מעביר גל של קור בגבו של ג'אה. הוא ידע שצ'וי טה סאן היה מסוגל להכל.

"ילד, אני רוצה להראות לך משהו, זה לא מסמך ששייך לך, העונש לא היה שלך. אבל אתה צריך לדעת." טה סאן אמר כשהוא קם מספה עליה ישב, מתקרב לשולחן הכתיבה שלו והוציא כמה דפי נייר רשמי מודפס. ג'אה הרגיש שהוא ידע מה תוכן העמודים, שהאיש רצה להראות לו. הוא קטע אותו כשזה רק פצה את פיו. "אבונים, אני משער שזה ביטול צו ההרחקה של יונהו, נכון?"

"אתה באמת חכם, ילד." צ'וי טה סאן אמר בפליאה.

"ואני גם משער שהוא יגיע בקרוב, אבל אני לא רוצה לראות אותו. אני יודע שאם הוא יבוא לפה זה יהיה על מנת להיפרד ולקחת משהו שהוא נתן לי. אני חייב להחזיר לו את זה בעצמי, אבל אני לא חושב שאני מוכן לפרידה הזאת." ג'אה ניסה לשמור על הבעה רגועה כשהוא מרגיש איך בטנו מתהפכת מבפנים.

"למה אתה חושב שהוא עומד להיפרד ממך?" האיש שאל חוסר ההבנה ניכר על פניו. הוא ציפה לתגובה יותר נלהבת.

"אתה מתכוון לפרחח הזה, ג'ונסו?" טה סאן צחק לפני שהמשיך בדבריו, "יונהו לא מתאהב כל כך בקלות והוא גם לא שוכח כל כך בקולת, אם בכלל. הוא לא מאוהב בג'ונסו, אתה יכול להאמין לי."

ג'אה עצר את דבריו בבת אחת. "אז איך תוכל להסביר לי שהוא התאהב בי תוך כמה חודשים? יונג דאל כבש אותו במשך תקופה ארוכה, אני לא עשיתי כלום. למען האמת כן עשיתי, נעניתי לנשיקה שלו, כשהוא בטח חשב שהוא נישק את אהובו המת. אני הייתי תחליף זול לזיכרון ניצחי. אני לא רוצה את זה יותר." ג'אה הרגיש איך גרונו נחנק כשהוא אמר את המילים האלה בקול.

"זה לא נכון. אני ראיתי איך יונהו הביט ביונג דאל, וראיתי איך הוא הביט בך. בשניכם הוא הביט באהבה, אבל האהבה הזאת שונה לחלוטין. אני מאמין שיונהו אוהב אותך בגלל מי שאתה."

ג'אה ניסה לשמור על איפוק, אך העלה את קולו, "אני לא יכול לדעת, וככל הנראה גם לא אדע. אני תמיד אחשוד שהוא רואה בי את הבן שלך, אם הוא לא התאהב במישהו אחר ונתן לעצמו הזדמנות לשכוח מהחיקוי הזול, שהייתי עבורו."

"יונהו אמור להגיע עוד כמה רגעים," ג'אה קפא במקומו למשמע המידע. הוא ידע את זה, הוא הרגיש את זה מגיע, אבל הוא לא היה מוכן שזה יקרה מהר כל כך. " אני רוצה שתדברו." טה סאן הוסיף.

"אני לא אדבר איתו. אני לא מסוגל להביט לו בעיניים." צליל פעמון הדלת הקפיץ את ג'אה.

"אדון צ'וי, הקצין גאנג כאן כדי לפגוש אותך!" קולו של המשרת הראשי נשמע מעבר לדלת המשרד הנעולה.

"אני כבר מגיע, רק מסיים פה עם הניירת. תמזוג לו משקה בינתיים", טה סאן צעק בתגובה.

ג'אה היה מבועת. כמו איילה דרוכה, הוא חיפש מקום מפלט כדי לברוח מהחדר כמה שיותר רחוק.

טה סאן הביט בבחור המבוהל בייאוש ואז תפס בידו. הוא הוביל אותו לספרייה, לא נותן לשני זמן להגיב. הוא הרים את האצבע המורה לעבר מצחו של ג'אה ואיים. "אתה תישאר פה, בחור עקשן וטיפש! איך לפני רגע אמרתי שאתה חכם? לעזאזל! שב כאן ותקשיב בלי לפספס מילה אחת!"

טה סאן ריכך את קולו והוסיף, "אולי אתה מכיר אותו מעט מדי, אבל אני אקצר את התהליך בשבילך. אז תזכור טוב טוב, יונהו אמנם עקשן כמוך, אבל הוא לא מוכר את עצמו בזול! גם אם מוחו מתעקש, הוא לא יבגוד בליבו. מילותיו והבטחותיו לעולם אינן ריקות. הוא לעולם לא יתן את ליבו ואת גופו ללא אהבה. בני, יונג דאל היה אמנם דומה לך חיצונית, אבל הוא היה הרבה יותר ערמומי ממך. תזכור את השיחה שלנו, כשדפדפנו באלבום ותיישם את מה שסיפרתי לך על שניהם. אולי זאת תהייה ההזדמנות האחרונה שלך."

טה סאן הכניס את ג'אה לספרייה דרך הדלת המחברת במשרד וצעד למשרת להכניס את יונהו אליו.

ג'אה היה לכוד, הוא נזכר שהייתה דלת יציאה נוספת שהובילה לספריה מהמסדרון, אך טה סאן דאג לנעול אותה מבחוץ, לא משאיר לג'אה ברירה, אלא להישאר בפנים. היציאה היחידה מהספריה הייתה עכשיו דרך חדר העבודה. ג'אה הצמיד את אוזנו לדלת הספריה מבפנים, מגיש איך גופו נדרך לצליל דלת המשרד הנפתחת.

"אני שמח שהחלטת לבוא, יונהו. בוא, תשב." לבו של ג'אה הלם בחוזקה כששמע את השם הזה.

"תודה." קולו הקרוב כל כך של יונהו גרם לברכיו של ג'אה לרעוד והוא נאחז במשקוף הדלת על מנת לייצב את עצמו.

"בני, תסתכל עליי. אני לא איזה רוח רפאים שתתקוף אותך. " טה סאן אמר בגיחוך.

"זה לא זה…" יונהו המשיך לדבר וג'אה לא שם לב איך כל גופו נצמד כמו בדבק מגע אל הדלת. " אני פשוט.."

"זה פשוט שאתה רוצה לדעת האם הצו סוף סוף בוטל." טה סאן אמר בקול ברור, מבטא כל מילה.

"השועל הזקן והערמומי הזה." ג'אה סינן בין שיניו בלחשיה.

"הנה, זה שלך." ג'אה לא שמע את תגובתו של יונהו, מחכה שהשני יגיב.

"נהדר, עכשיו אם ניפגש במקרה בחוץ, הוא לא יכנס לצרות."

"על איזה צרות אתה מדבר? אתה לא רוצה לראות אותו?" טה סאן שאל את השאלה וג'אה המתין בדריכות לתשובתו של הגבר הזה, אליו רצה לרוץ ולטרוף אותו בנשיקות.

"אני רוצה לראות אותו כדי להיפרד ממנו כראוי, זה מגיע לשנינו." יונהו אמר את המילים שג'אה ידע שיגיעו ורצונו לברוח מהחדר גבר.

"להיפרד? לפני יומיים הגעת לפה, מלא נחישות לראות אותו, מפציר בפניי, דואג לשלומו. חשבתי שאתה רוצה להגן ולשמור עליו כ חייך. זה מה שאמרת לי. מה השתנה? האם הרגשות שלך באמת השתנו? יש מישהו אחר בחיים שלך?" קולו של טה סאן נשמע מעבר לקיר.

"אין אף אחד אחר, מאיפה הבאת את זה, אבונים? אבל מגיע לג'אה לחיות את החיים שלו, הוא לא חיכה לי. אני ראיתי אותו אתמול מבלה ומשתכר בזרועותיו של קצין המבחן שלו. אל תגיד לי שלא ידעת את זה! אין משהו שלא ידוע לך על חיי היקרים שלך. והאמת אני מבין, לא הייתה לי שום זכות לבקש ממנו לחכות."

ההבנה היכתה בג'אה. איזה טיפש הייתי! איך אוכל לתקן את הנזק שכבר נעשה? הוא חשב שהכי טוב יהיה לנסות לפרוץ את הדלת השנייה שהובילה למסדרון לכיוון חדרי השינה. כל מה שחשב היה לברוח לחדרו על מנת לחשוב כיצד יוכל לשכנע את יונהו שכל מה שראה אתמול הייתה אי הבנה אחת גדולה. שכל מה שחשב עליו בזמן שישב עם הקצין פארק היה יונהו, שאלה היו פניו שראה מולו בזמן הערות והשינה שלו במשך החודשים האחרונים.

זה לא הזמן. הוא לא יאמין לי עכשיו. אני צריך לתת לו זמן ולהוכיח את הכל לאט. יונהו לא מסוג האנשים שקסמיי יוכלו להשפיע עליו בקלות רבה כל כך. אולי עדיף לתת לו זמן להיווכח שהוא הדבר החשוב בחיי.

ג'אה הסתובב במהירות ורגלו נתקעה בשולחן הנוי שעמד בצד. כאב חד פילח את כל גופו והוא פלט זעקה חנוקה, תופס במהירות בברך החבולה. שולחן הנוי הקטן התנדנד על רגלו היחידה והאגרטל הסיני העתיק שעמד עליו נטה על צידו, גורר את ג'אה לזנק לכיוונו בצליעה. הוא פספס בשבריר שניה. קול נפץ חזק פילח את חלל החדר כשרסיסי החרסינה היקרים מפז התנפצו על הרצפה.

ג'אה כרע על ברכיו והחל לאסוף את השברים, מרוב דאגה לחפץ היקר ששבר הרגע, שוכח את נוכחותו של יונהו מאחורי הדלת.

"מי שם? יש מישהו בצד השני?", קולו של יונהו הגיע אליו כאילו מרחוק.

"תבדוק מהר, אולי זה גנב?" קולו המשועשע של טה סאן ענה.

הדלת נפתחה במשיכה חזקה וצלו של יונהו נפל על הדמות הכפופה מעל לשברי האגרטל.

יונהו עצר במקומו, מופתע, לא מבין ומנסה לעכל את המראה שמולו ובו ברגע ראה את ידו של ג'אה נפתחת בבהלה והשברים שהצליח לאסוף נופלים חזרה לרצפה. יונהו זינק לעברו, מזיז את ידיו של הגבר הכורע מהשברים, מקים אותו על רגליו ומרחיק משם אוחז בכתפיו בחוזקה. "השתגעת? בכל פעם שאני מופיע בחיים שלך, אתה חייב לשבור משהו?"

טה סאן עמד מול הדלת הפתוחה לרווחה בצידה השני וחייך. הוא סגר את דלת הספרייה בזהירות ויצא על בהונותיו מחדר העבודה, נועל את הדלת מאחוריו.

הם לא שמעו ולא ראו שום דבר סביבם. השברים והחדר הזה לא היו קיימים יותר, כאילו נוכחותם חזרה אל אותו המטבחון במרפאת הכלא כשנה לפני. יונהו עזב את ידיו של ג'אה והתרחק ממנו צעד אחד. הוא הרכין את ראשו. "היית כאן כל הזמן?"

הגבר שמולו הנהן ופסע לעברו. "יונהו… אני חייב…"

"אתה לא חייב לי שום דבר." יונהו הרים את ידו, עוצר את דבריו של ג'אה, "בטח שמעת שאני יודע על החבר החדש שלך. אין בי כל כעס כלפיך, אני מבין שפגעתי בך כשלא ניסיתי להתקרב אליך מאז מה שקרה… אני לא יכול להסביר את עצמי. מי שחייב לך, זה אני. גררתי אותך למערכת היחסים הזאת, היה בסמכותי לסרב, לברוח… ניצלתי את המעמד שלי בכלא ופגעתי בך בסופו של דבר. אני לא אסלח לעצמי. אני משחרר אותך ממחויבות כלשהי ומהרחמים שאתה חש כלפיי."

ג'אה עמד שותק, מאפשר לו לסיים את כל מה שהיה על ליבו. מוחו עסוק במחשבה אחת, איך אני גורם לו להאמין לי? הוא הרגיש שהוא חייב לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לגרום לו להבין. לא כך הוא תיאר את פגישתם הראשונה אחרי שנה וחצי.

אינסטינקטיבית הוא עשה צעד נוסף לכיוונו של יונהו, ידיו הורמו בנסיון לאחוז בידיו של השני, אך יונהו שוב עשה צעד לאחור. הוא היה נחוש להישאר במרחק בטוח מהגבר הזה, שרק מבט חטוף בו כמה דקות קודם לכן הרטיט את נימי נפשו. גלי רגשות שטפו את מוחו, הוא ידע שאם לא יעמוד על המשמר, הוא עלול להתחרט על מעשיו ולהרוס את עתידו של ג'אה.

ג'אה עצר, מביט בגבר הזה, שהיה כל כך יקר ללבו, הוא לא ידע מה עליו לעשות. עיניו ננעלו על עיניו של יונהו וג'אה קרא בהן את כל מה שהשני ניסה להסתיר. את ההססנות והתשוקה, את העלבון והחרטה, הפחד והאהבה… כל הרגשות שהציפו את יונהו ניכרו בעיניו וג'אה קרא אותו כמו ספר פתוח.

יונהו שבר את קשר העין ועשה צעד נוסף לאחור ואז ג'אה ידע. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות כדי לגרום לגבר המיוסר הזה להבין. הוא נזכר בדבריו של אג'ושי צ'וי, יונהו אמנם עקשן כמוך, אבל הוא לא מוכר את עצמו בזול! גם אם מוחו מתעקש, הוא לא יבגוד בליבו. מילותיו והבטחותיו לעולם אינן ריקות. הוא לעולם לא יתן את ליבו ואת גופו ללא אהבה.

הוא לא ייתן לו לחמוק היום, הוא ידע שזאת עלולה להיות השיחה האחרונה ביניהם. לפתע הוא אזר אומץ, בדיוק כמו אז בין כתלי תא הבידוד, שבו העז לאחוז בגופו של הגבר ההססני הזה, ועשה צעד אחד קדימה. יונהו נסוג, מבטו אבוד עד שהוא חש שגבו נצמד לדלת הסגורה.

ואז ג'אה עשה צעד אחרון לכיוונו. הוא לפת בחוזקה את עורפו של יונהו והצמיד את שפתיו לשלו. שפתיו של יונהו היו חמות ויבשות, מכווצות בחוזקה. לשונו של ג'אה החליקה עליהן, מהססת, מרטיבה. הוא לא הרפה ולחץ את לשונו אל בין שפתיו של יונהו, מחדיר אותה בגסות ביניהן, אצבעותיו הדקות מרפרפות על עורפו, ידו השנייה נשלחה אל גבו של השני, מחלקה מטה אל אחוריו המוצקים. "אהה…" אנחה קלושה נפלטה מבין שפתיו.

יונהו היה המום. לשונו של ג'אה שילחה בו זרמי חשמל חזקים, הוא לא יכול היה לשאת את הקרבה הזאת ופתח את פיו לקראתו. ידיו נשלחו מעצמן אל גופו של הגבר שמולו. שניות עברו כשעות, הוא איבד את תחושת הזמן וגופו רצה רק לגעת. הוא נכנע…

חולצותיהם הושלכו אל רצפת השיש, אצבעותיו של ג'אה פרמו בקדחתנות את כפתור מכנסי החליפה של יונהו ואת הרוכסן, בעוד שיונהו מושך את גומי המכנסיים של השני יחד עם הבוקסרים למטה וידו נשלחת את איזור חלציו.

גניחה רמה נפלטה מפיו של ג'אה, ראשו נזרק לאחור מהמגע הפתאומי, כשידו של יונהו נגעה במקום הרגיש. עיניו היו פעורות, ידיו אחזו את ראשו של יונהו, מושכות בשיערו עד ששפתיהם נפגשו שוב. כמו צמאים למים הנצמדים למעיין, הם ינקו זה את שפתי זה, אנחות התשוקה שלהם נבלעו בין מדפי הספרים.

יונהו הרים את ג'אה באוויר והביט סביבו, המכתבה הייתה עמוסת ספרים וכתבי עת. הוא התקדם לעברה, העיף אותם אל הרצפה ביד אחת והניח את ג'אה, מביט בעיניו. ידו אחזה באיברו ועלתה מעלה ומטה בלי לנתק את מבטו מעיניו של הגבר העירום שמולו. אצבעות ידו השנייה חדרו אל גופו של ג'אה, מותחות אותו לקראתו.

הוא פיסק את רגליו של הגבר שנשען על מרפקיו על השולחן והעלה אותן על כתפיו ואז דחף קדימה. גל חום הכה בג'אה, כשאיברו הפועם של יונהו היה בתוכו, הרגשת הצריבה התחלפה תוך שניות לגלי עונג שאליהם התגעגע כל כך הרבה זמן. כשהרגיש שיונהו נוגע באותה הנקודה הרגישה בתוכו, הוא התכווץ וחש גל של פורקן מתקרב. ידו נשלחה אל איברו, כמבקש להשתחרר, אך יונהו הסיט אותה ואחז באיברו בחוזקה. "עדיין לא…" הוא מנע ממנו לגמור, בזמן שהסתער קדימה ללא הפסקה במהירות עצומה.

עיניו של ג'אה התערפלו, הוא הרגיש את הדם הולם ברכותיו, גופו לא יכול היה לשאת את כל העונג הזה, עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שלהם יחד והריגוש שחש בכל פעם שקצה איברו של יונהו נגע בנקודה המסוימת בתוכו, גרמו לרגליו לרעוד ללא שליטה.

"יונהו… אני לא יכול יותר… תן לי לגמור…" הוא גנח ויונהו הצמיד את שפתיו החמות לשלו, מונע ממנו להוציא הגה נוסף. ג'אה הרגיש את גופו של יונהו רועד וחש שגם האורגזמה שלו קרבה. יונהו שאב את לשונו של ג'אה אל פיו, מוצץ אותה בחוזקה וידו שחררה את איברו הכואב והמטפטף של ג'אה. באותה השנייה הוא שלף את איברו החוצה, הצמיד את שניהם יחד, ידו לופתת את שניהם, מחליקה מעלה ומטה במהירות. הם גמרו בגניחות משותפות, נצמדים זה אל זה, מאריכים את ההנאה וממאנים להתנתק.

כשהנשימות שלהם הסתדרו, לא מסוגלים לנתק את העיניים זה מעיני זה. מלטפים זה את פניו של זה, כמו חוששים לנתק את המבט כדי לא להתעורר מחלומם.

ג'אה דיבר ראשון, "אני אוהב אותך, הקצין ג'אנג. תמיד אהבתי רק אותך. הגבר ההוא רק קצין המבחן שלי. אל תעזו…"

יונהו הצמיד את ידו אל שפתיו של ג'אה, מונע ממנו להמשיך.

"אני לא חושב שזה יהיה רעיון טוב להשאיר אותך ללא השגחה. אני צריך לשמור עליך, אחרת תשבור את כל הדברים יקרי הערך שבבית הזה."