מה התוכניות שלך להלילה?

תרגום: אומי

עריכה לשונית: נקו

פאנפיק וואנשוט 18+

סיאול 2016. הופעה של שו ווייזו עומדת לפני סיומה.

אלפי מנורות סנוורו את עיניו. הזיעה ניגרה ממצחו ונספגה בקווצות שיערו השחור הכבד, טפטפה מהפוני וצרבה את עיניו. גב חולצתו היה רטוב והוא קרע את כפתוריה בתנועה חדה לקול צרחותיהן של המעריצות, ואפשר לאוויר לפלוש פנימה. האוויר החם של האולם לא צינן את גופו, הוא חדר אל מתחת לחולצתו, כעוטף את מותניו בזרועותיו החמימות ומחליק פנימה אל גבו בתנועה איטית וכבדה.

היו לו עוד כמה דקות עד לסיום ההופעה, ואז המשחק הרגיל עם הקהל. הוא יירד מהבמה, יקבל בקבוק מים מצוות הבמה הקבוע שלו, יחליף חיבוקים עם הנגנים והרקדנים ויעלה להדרן אחרון אחד או שניים, כדי לפנק את המעריצים שלו. המעריצים האלה באמת חשובים לו. בלעדיהם הוא לעולם לא היה מגיע לעמוד על הבמה הזאת והוא יודע שהוא חייב להם את הגשמת החלום שלו. אבל יש אדם אחד שהוא חייב לו יותר מכך. בלעדי האדם הזה, אולי הוא לא היה מצליח לעמוד במקום שהוא עומד בו עכשיו, תוך זמן כל כך קצר.

כמו בכל הופעה, הוא קיווה שהאדם המסוים הזה יגיע לראות אותו… שהוא יהיה שותף להתרגשות שלו על הבמה ברגע האמת ולא רק מצפיה בסרטונים ביוטיוב. הוא מחפש אותו בקהל בכל הופעה, מבין שזה טירוף, כי האיש הזה לעולם לא יוכל להתחבא בקהל הזה כאחד האדם. הוא יודע שהאדם הזה מפורסם מכדי לבוא להופעה שלו…

ווייזו נושם נשימה עמוקה ויוצא אל ההדרן השני שלו. האורות כבים וכל העיניים נשואות אליו. שקט משתרר באולם והוא לוקח את המיקרופון ומקרב את שפתיו… השיר שמתנגן הוא שיר הפתיחה של הדרמה, שבה הם שיחקו יחדיו ושרו אותו בדואט כל כך הרבה פעמים ורק הקהל שר איתו הפעם. קולו של ווייזו רועד, הוא מרגיש שהקול של האדם הנוסף ההוא חסר לו כל כך בשיר הזה. הקול שעוקב אחריו ומחזיק את הטון שווייזו קובע. דמעה זולגת מעינו ונבלעת בזיעה שמבצבצת על פניו הנאים. לא איכפת לו שיצולם במצלמות החובבים ויופיע מחר בתקריב בכל הרשתות החברתיות, הקהל ממילא יפרש הכל בצורה שתהייה נוחה לו.

הוא נדרך לפתע, למשמע קול מוכר שמלווה אותו בשיר. הקול נשמע במעומעם, כמגיע מרחוק, יותר כמו זמזום של השיר ללא המילים. גל חמים מכה גופו, מתנפץ אל ליבו וממלא את חזהו ברסיסי התרגשות מעקצצים. ווייזו מביט סביבו במהירות, בשורות הקהל, זורק מבט מהיר לכיוון היציע… הוא לא מצליח לזהות דמות מוכרת כלשהי בים הפרצופים המביטים בו בשקיקה… הוא לא רואה את הפנים היקרים לו מכל. ליבו צונח בו והוא מסיים את השיר באנחה. הוא כבר החל לשמוע את הקול שלו בראש… הגעגועים האלה מטריפים אותו.

הקול פסק ומיד בסיום ההדרן, הוא נפרד מהקהל, מסתובב ויוצא החוצה אל מאחורי הקלעים. הוא חוטף מגבת מאיש הבמה הראשון שנקרא בדרכו יחד עם בקבוק המים ומנגב את פניו במהירות. ווייזו פותח את הפקק ולוגם לגימה ארוכה. גם ההופעה הזאת הסתיימה לה והוא לא הגיע. בזמן שהוא סוגר את הבקבוק, הוא מבחין במשהו כתוב על עטיפת הפלסטיק שלו. ניגוב נוסף של העיניים והוא מתרכז באותיות השחורות.

"קח מונית למלון … חדר 1212. אחכה לך שם עד שתגיע."

ווייזו מסובב את פניו ולא רואה את איש הבמה שהגיש לו את המים והמגבת. לאן הוא נעלם? הוא הולך בצעדים מהירים אל המסדרון שמוביל ליציאה וקולט מרחוק דמות גבוהה בבגדים שחורים ארוכים וכובע קסקט על ראשו, אשר מתרחקת במהירות לכיוון מדרגות חירום.

"היי!" הוא צועק, "היי! עצור!"

הדמות מאטה את צעדיה, אך אינה עוצרת.

"היי! מי אתה?! עצור!" הוא צורח נואשות ועושה כמה צעדים לכיוונו. נראה לו שהוא מזהה את ההליכה של האיש הזה, אך אינו בטוח עוד בשום דבר.

האדם במעיל השחור נעצר. הוא סובב את ראשו לאחור. פניו הסתתרו מאחורי מסיכה שחורה גדולה, אשר כיסתה את רוב פניו, אבל עיניו, שתי בריכות לבה שחורות, שלחו גיצים לוהטים גם ממרחק כה רב. ווייזו פתח בריצה אחריו. האיש הרים את ידיו הימנית, סימן לו "וי" באצבעותיו, סובב את גופו ובלחיצה אחת נעלם מאחורי דלתות של מדרגות החירום לכיוון החניון. ווייזו לחץ על הכפתורים בטירוף, קופץ פנימה ולוחץ על כפתור של קומת החניון התת קרקעי.

זה חייב להיות אדם בעל גישה מיוחדת למקום, אף אחד לא מורשה להיכנס לכאן ללא אישור בזמן ההופעה…. זה חייב להיות הוא…

כאשר הוא התפרץ מתוך המעלית בקומת החניון, כל מה שיכל לראות, היה גב מכונית ספורט שחורה מתרחקת בחריקת בלמים בסיבוב היציאה מהחניון. הוא הושיט את ידיו למכנסיו, רק כדי להיווכח שהוא עדיין לובש את בגדי ההופעה שלו, אשר היו ללא כיסים.

"לעזאזל!!", הוא בעט ברגלו ברצפת החניון והסתובב לאחור בייאוש. כמובן, לא הייתה לו מכונית משלו בקוריאה והבגדים שלו יחד עם חפציו האישיים היו מונחים ברגעים אלו בארון חדר ההלבשה.

***

הוא נכנס בצעדים מהירים לחדר ההלבשה, חוטף את הז'קט שלו מהקולב, בודק שהארנק, הדרכון והסלולרי שלו נמצאים בכיס הפנימי. ווייזו מהסס לרגע ואז עוטה על פניו מסיכת בד שחורה. בזמן שלחץ על כפתור המעלית, הרגיש שמישהו תופס אותו בשרוול.

"זו… לאן נעלמת? כל הצוות מחפש אותך, היה פה צוות טלוויזיה כדי לראיין אותך לתוכנית לילה… היי, לאן אתה הולך?!" המנהל האישי שלו נהדף לאחור, כשווייזו משך בכוח את שרוול חולצתו מהיד שלו ונכנס למעלית.

"אני חייב להיות באיזה מקום דחוף! אני אתקשר אליך! אל תחכה לי!" הוא נופף עם בקבוק המים שבידו למנהל האישי שלו, אשר עמד פעור פה מול דלתות המעלית שנסגרו באיטיות מול פרצופו.

ווייזו פנה לכיוון יציאת החירום ופתח את הדלת. צרחות מקפיאות דם גרמו לו לסגור אותה במהירות. ים של מעריצות צווחניות מחזיקות שלטים צר על כל פתחי האולם. לא הייתה פרצה אפילו אם היית עכבר. הוא היה אובד עצות, ללא רכב משלו וללא יכולת להזמין מונית שתאסוף אותו מהחניון וללא שום אפשרות להיעזר במישהו. הוא שפשף את רקותיו במהירות. חייבת להיות יציאה צדדית נוספת כלשהי.

הוא ירד לחניון וחיפש פתח של יציאת חרום להולכי רגל, כאשר לפתע ראה דלת חצי פתוחה. ווייזו התקרב והציץ פנימה בזהירות. מדים של עובדי החניון היו מונחים מסודרים בארון שירות של הצוות. הוא הביט לצדדים, סגר מאחוריו את הדלת בשקט ופשט את בגדי ההופעה שלו במהירות.

***

אדם לבוש בבגדי צוות קצרים ממידותיו יצא במהירות מפתח החניון. על ראשו היה כובע עם קסקט ארוך, אשר כיסה את עיניו לחלוטין והחלק התחתון של פניו היה מכוסה במסיכת פנים שחורה. הוא החזיק שקית ניילון גדולה בידיו ועשה את דרכו בין מעריצות, שחלשו על הרחבה מול אולם ההופעות, כשעיניו מושפלות לקרקע. הוא חלף במהירות על פני שער הכניסה הראשי, יצא אל הרחוב וסוף סוף הרים את ראשו כדי להביט סביב. הרחוב היה הומה אדם, למרות השעה המאוחרת, הוא הרים את ידו ועצר מונית חולפת, מקריא לנהג את הכתובת הרשומה באנגלית על בקבוק המים , אשר קיבל חצי שעה קודם לכן.

***

ווייזו עמד מחוץ לחדר 1212, בקבוק המים בידו. הוא העביר את משקל גופו מרגל לרגל, מביט על השטיח החום שכיסה את רצפת המלון הקטן והצדדי, חושש להקיש על הדלת. חושש לראות אותו אחרי חודשים של פרידה שהנסיבות כפו עליהם. חודשים של התכתבות בקודים בווייבו ושיחות ארוכות בצ'ט הפרטי ובטלפון. העבודה הקדחתנית שלהם דנה אותם לגעגועים אינסופיים זה אל זה. הוא נשם נשימה עמוקה, ליבו הלם בפראות, הגרוגרת שלו עלתה וירדה מספר פעמים. ווייזו אגרף את ידו והרים אותה אל מול הדלת, כשהיא נפתחה מעצמה. וכך פתאום… ג'ינגיו עמד מולו, פניו מגולחים ושיערו השחור רטוב ומשוך לאחור. מתי הוא הצליח לגדל שיער ארוך כל כך? ווייזו קפא, מהופנט על ידי עיניו השחורות והנוצצות, מרתקות ביופיין כמו שמי הלילה זרועי כוכבים.

***

"אתה לא מתכוון להיכנס?"

ג'ינגיו הושיט את ידו ומשך את ווייזו פנימה בתנופה חזקה, עד שהוא מעד ונפל אל חזהו המוצק. הדלת נטרקה מאחורי גבו. ברגע הבא, שתי ידיים חמות עטפו את גופו והצמידו אותו אל הגבר שמולו. הוא חש את חום חזהו מול החזה שלו ונשימתו נעתקה מפיו. הם עמדו דקות אחדות, הלבבות שלהם דוהרים כמנסים לפרוץ את בית החזה ולהתאחד.

ווייזו היה הראשון שניתק את החיבוק, "מה חשבת לעצמך שהגעת להופעה שלי? תחשוב מה היה קורה אם מישהו היה מזהה אותך?"

האיסור שהוטל על פגישותיהם הפומביות, עד שהדרמה תישכח כלל כל מגע פומבי ביניהם. ווייזו ידע שאם היו מצלמים את ג'ינגיו בהופעה שלו, זה היה משפיע על הקריירה שלהם ועל חייהם האישיים. לכן הוא דאג. דאג שמשהו יכול לפגוע בג'ינגיו, פחות לעצמו, היות והוא כבר פרץ את גבולות סין כזמר, בזמן שג'ינגיו עדיין לא התחיל את הקריירה שלו כשחקן.

"אתה דואג לי, זוזו? בסך הכל רציתי לראות אותך מופיע פעם אחת… מה כבר יכולתי לעשות?" ג'ינגיו הרים את סנטרו של ווייזו בשתי אצבעותיו והרכין את ראשו. שפתיו החמות והרכות רפרפו על שפתיו של ווייזו, שהיו קרות ויבשות מהלחץ.

"אתה…" המשפט שווייזו עמד להשמיע נבלע בין שפתיו של ג'ינג'יו שסגרו על פיו, לשונו מחליקה פנימה, סוחפת את לשונו שלו לריקוד חושני.

ווייזו נשם את ריחות המקלחת של הגבר הגדול שהסעיר את חושיו, טעם המנטה מפיו שיכר אותו וטיפות מים משיערו הלח עדיין של ג'ינגיו טפטפו על לחייו … והוא הוצף תשוקה פתאומית. הגעגועים העזים לאיש הזה, לקולו, לגופו, למגע עורו החלק והריח המשכר שלו פרצו מכל הווייתו. הוא ניתק את פיו בכוח מהפה החם שנצמד אליו, התרחק כמה סנטימטרים מפניו של הגבר הזה ולפת את לחייו בחוזקה בשתי ידיו.

"אתה… " הוא היה חייב לסיים את המשפט שלו, מודאג מכך שהטמבל הזה יעשה טעות חוזרת.

"אדם פזיז וחסר הגיון שכמוך! שלא תעז לעשות את זה יותר! מתתי מדאגה שמישהו יעקוב אחריך…אחריי…. אתה גמור אם זה יקרה!"

"אתה כן דואג לי…" , חיוכו המאושר של ג'ינגיו חשף את שיני הנמר שלו וליבו של ווייזו צנח בקרבו. הוא חש גל חום עולה מתחתית הבטן שלו, זורם במהירות אל חזהו, מעקצץ בכל איבר ואיבר בגופו ומוחו הפסיק לפעום. ראייתו התערפלה מהדם שזרם אל רקותיו.

כשהוא עדיין אוחז בחוזקה את פניו של ג'ינגיו בין שתי כפות ידיו, בנהמה של חיה המסתערת על טרפה, הוא הצמיד את פיו בחוזקה אל שפתיו הרכות, נושך את השפה העליונה, מוצץ את התחתונה ומחדיר את לשונו ביניהן. ידיו החליקה אל צווארו השרירי של הגבר העקשן הזה, מושך אותו קרוב אליו, כדי לחדור עמוק יותר אל פיו, כרוצה לבלוע אותו בשלמותו.

שפתיהם נפרדו בצליל קולני ושניהם נשמו בכבדות. ווייזו משך את חולצתו של ג'ינגיו מעליו, וזה נאבק לשחרר את ראשו דרך הפתח הצר, מעיף אותה לרצפה. שתי הידיים של וויזו היכו בחזהו של ג'ינגיו, דוחפות אותו לאחור והוא איבד משקל, מושיט את שתי ידיו לצדדים כמנסה להיאחז במשהו, אך לא היה דבר בקרבת מקום והוא הועף בגבו אל הקיר, בזמן שווייזו שהחל לפרום את מדי עובד החניון שעדיין לבש ונצמד שוב אל שפתיו הלחות של הגבר שמולו. הם התנשקו בטירוף, נפרדים רק כדי לשאוף אוויר, גופם בער תחת מגע ידיים משותף.

לשונו של וויזו החליקה אל תנוך אוזנו של ג'ינגיו ופלסה את דרכה אל צווארו, עוצרת על עצם הבריח, יורדת אל הפטמות הרגישות. גניחה מאופקת נפלטה מבין שפתיו של ג'ינגיו והוא התפתל תחת מגע לשונו של בן זוגו על פטמותיו, על חזהו החלק, שפתיו משאירות שובל בוער בירידה כלפי מטה, מתעכבות על הטבור ויורדות עוד…. מכנסי הברמודה שלו נמשכו אל ברכיו וזקפתו הייתה שם במלוא תפארתה, מוצגת לראווה רוטטת בציפייה. ג'ינגיו השתנק… מנסה נואשות לנשום באופן סדיר… ידיו לפתו את כתפיו של וויזו, אשר כרע מולו על ברכיו.

ווייזו התרחק כמה סנטימטרים מגופו של ג'ינגיו כדי להעריץ את יופיו ולאט לאט קרב את ראשו אל מפשעתו, מחליק את שפתיו על איברו, שואב אותו לאט אל תוך פיו סנטימטר אחר סנטימטר עד שנבלע. הוא בלע רוק והחל לסגת באיטיות עד שהתרחק מגופו. לשונו החליקה על הזקפה שמולו, שפתיו מקיפות אותה מחדש, מחליקות עליה שוב לכל אורכה.

"אאוץ!" צליל חבטה חזק נשמע מעל ראשו, מלווה בזעקת כאב. הוא הרים את עיניו התוהות. ראשו של ג'ינגיו נחבט חזק אל הקיר שמאחוריו.

הוא ניתק את ראשו של ווייזו בחוסר רצון מעצמו והרים אותו כלפי מעלה לנשיקה רכה. ליבו הלם בפראות.

"אם כבר באתי עד כאן והסתכנתי כל כך, כמו שאתה אומר… כל מה שיש לך להציע לי זאת מציצה במסדרון של חדר בית מלון?" הוא שוב חשף את הניבים בחיוכו המושלם.

ווייזו פרץ בצחוק לנוכח המשפט הכל כך אופייני לגבר הזה, שהגורל בחר בו למאהב שלו.

"אני בטוח שכבר יש לך תכניות, אחרת למה שתסתכן כל כך כדי לראות אותי מופיע?"

"מה שכן… לא באתי להזדיין עם עובד חניון קוריאני…" ג'ינגיו התכופף ובחיוך המסנוור שלו הניף את ווייזו בשתי ידיו באוויר כאילו היה חסר משקל, נושא אותו כמו כלה אחרי חופתה לכיוון חדר השינה.

"בואי, כלתי היפה… נקלף ממך את הבגדים המסריחים האלה ונעשה לך מקלחת הגונה ואז אני אספר לך הכל על התוכניות שלי להלילה…"

ווייזו הקיף את צווארו של ג'ינגיו בשתי ידיו והניח את ראשו בשקע הצוואר שלו, מסניף את ריח גופו בכל כוחו, עד שייספג בעצמותיו וייטמע בו לנצח ולחש אל תוך עורו המשיי, "מתי הספקת לגדל את השיער שלך?".