פרק 138 : הגנרל מגיע לביקור.
פרק 131: לשחרר את המילים האכזריות.
תרגום הנובלה הסינית, "האם אתה מכור?"
מחברת: צ'אי ג'ידאן
תורגם לעברית ע"י נקו
עריכה לשונית ע"י אומי
יש אנשים שהם כמו סם, ברגע שאתה טועם מהם, אתה מכור לנצח.
בסופו של דבר, מי משניהם צריך לפתוח את הדלת? לעזאזל.
השניים נעצו מבטים זה בזה, איש מהם לא זז ולא פצה את פיו כשהשתיקה עטפה את כל חלל החדר.
באי לו ין זה עתה מרח את התרופה על גופיהם, ומה שהיה גרוע יותר שהוא טרם לבש את מכנסיו. גו האי מצדו הושפע על ידי הפצעים שהוא ספג כל הזמן הזה. גם כשהוא ניסה ללכת, היה ניתן לחשוב שהוא עבר מסכת עינויים.
לאחר כמה רגעים גו האי הידק את שיניו, מנסה להסתיר את הכאב שתקף אותו מתחת לפני השטח, קם בקושי וניסה להזדקף.
“אני אלך.”
באי לו ין דחף את גופו של גו האי בחזרה למיטה במאמץ רב, על מנת למנוע ממנו לקום, ” אני אלך, עדיף שאתה תשכב. אל תזוז.”
“זין, אתה עושה את זה בכוונה. אתה רוצה שהם יצחקו עליי כשהם יראו אותי במצב הזה, נכון?” גו האי הגיב, כשאחת מגבותיו התרוממה בחשד, בעוד עיניו נפקחו לרווחה מביטות בעיני הכהות של השני.
“אתה ואני נמצאים באותה הסירה! בין אם נטבע או נצליח לשחות לעבר החוף, נעשה את זה ביחד. אם אצטרך לספר להם את האמת, לא אאלץ לגרור גם את עצמי לעניין? תשתמש בתחת השבור הזה שלך ותחשוב לרגע. ”
” אתה…” גו האי כיסה את עצמו עם השמיכה בשנאה.
באי לו ין החזיק את משקל גופו על מותניו, ממשיך לשאת את הכאב בדממה. בעל כורחו הוא התרומם ופנה אל הדלת הקדמית, מתקדם לעברה. כל צעד בו הוא צעד קדימה צלילי הפעמון ניגנו חזק יותר, לועגים לו, מתגרים בו, מזמינים אותו ומחישים את צעדיו.
כשהגיע לעבר הדלת בשלווה, הוא שאף שתי נשימות עמוקות לפני שיישר את גבו ומותניו לחלוטין, מתנשף ומכריח את עצמו לעטות הבעה רגועה על פניו, פותח את הדלת.
“הגעתם?”
זואו שי הו היה די מופתע כשראה את האדם שפתח לו את הדלת. לפתע הוא טפח על כתפו של באי לו ין למשך זמן מה. הכוח בידו היה חזק למדי, מה שכמעט גרם לנער לקרוס על הרצפה מכאב.
“חה, חה, חה …… ין זי, גם אתה פה?”
לי שואו גם היה נבוך למדי. לפני מספר ימים בלבד, האדון הצעיר אסר עליהם להזכיר את קיומו של אותו בן אדם. איך זה שכעבור זמן כה קצר, הם שוב חיים ביחד?
“איפה דה האי?” לי שואו שאל.
באי לו ין הצליח לסחוט מעצמו חיוך, אבל כלפי פנים הוא זעף על האורחים הלא רצויים.
“בחדר השינה.”
“זה לא יכול להיות. הוא עדיין לא קם?”
השניים דיברו כשעשו את דרכם לכיוון חדר השינה.
באי לו ין הלך מאחוריהם בכוונה, ברגע שהם הסתובבו ומבטם התרחק משלו, הוא מיד כופף את גופו קדימה, לופת בידו את מותנו בחוזקה, נושך את שפתו, נותן לכאב העז להשתלט על כל גופו ומתעוות תוך כדי הליכה.
בכל פעם שהשניים הפנו את ראשיהם הצידה או אפילו הסבו את מבטם על מנת להביט בו, באי לו ין מיד זקף בחזרה את גבו, עוטה מבט מנוגד המשדר עסקים כרגיל, כאילו דבר לא קרה.
“דה האי, אתה באמת עצלן מזויין. כל כך מאוחר ועדיין לא קמת?” לי שואו אמר בפרץ צחוק. לא עבר זמן רב, עד שהוא הביט לכיוון ישבנו של גו האי. כהרף עין, ידו עלתה מעט לגובה וטפחה עליו בפתאומיות.
הוורידים בצווארו של גו האי התבלטו, יוצרים עמקים קטנים לאורך עורו הרך, כאילו הם עוד רגע עומדים להתפוצץ.
נשימותיו הפכו כבדות, כשהוא שואף ונושף, שואף ונושף. הקושי הפך לברור יותר מהצליל שקולו הפיח. למרבה המזל, השמיכה הצליחה לבלום את הצליל שחלחל משפתיו, מסתירה אותו מהאחרים. ולא, אפילו אם הוא היה רוצה להעמיד פנים, הוא לא היה מסוגל לכך.
באי לו ין עמד מהצד והגניב גיחוכים שחשפו את שיניו. מצד אחד הוא הרגיש שזה ממש מצחיק, אך מצד שני הוא ממש ריחם על גו האי. הרגשות הסותרים הללו גרמו לו להרגיש יותר ויותר אשם.
לאחר זמן מה, כשראה שגו האי טרם הגיב, זואו שי הו הביט בבאי לו ין ושאל, “מה לא בסדר עם דה האי?”
באי לו ין הצליח לתת תירוץ מטופש, “הוא נקע את הקרסול.”
“נקע את הקרסול?” לי שואו חקר אותו כשנימה משועממת על פניו, ” זה לא יכול להיות, דה האי שבר את זרועו לפני כן ולא הגיב לזה כלל. הוא אפילו שיחק איתנו בכדור… ועכשיו הוא שוכב ככה בגלל שהוא נקע את הקרסול?”
“נכון!” זואו שי הו השיב כשהוא פסע כמה צעדים לעבר המיטה והסיר מגו האי את השמיכה, “זאת הרגל הזאת?”
המשיכה הייתה מפתיעה, מפרידה בין רגליו לזווית כהה, אפשר רק לדמיין את עוצמת הכאב שגו האי חש בעת המשיכה.
” זאת לא הרגל הזאת? אז, הרגל הזאת?” כשהוא אמר את זה, הוא משך את רגלו השנייה בחוזקה.
גלים של כאב עברו מקצות אצבעותיו לירכיים שלו, גו האי לא יכול היה שלא לנהום “תספיק למשוך!” קולו היה כשאגה מקפיאת דם, יוצרת צינה פתאומית בחדר.
באי לו ין קפא במקומו והמשיך לעמוד בצד. למרות שהוא ריחם עליו, הוא עדיין רצה לצחוק. אחרי שהוא חשב על כך שוב, הוא הבין שאם הוא יצחק על מצבו של גו האי כרגע, מצפונו יבעט בו מאוחר יותר. לכן, הוא העדיף לבלוע את צחוקו ולהחזיק בו עד ששורשי שיניו החלו לכאוב.
לי שואו וזואו שי הו הביטו מקרוב בתגובה המוגזמת של גו האי, נראה היה שהוא באמת ובתמים סבל מכאב ולא זייף דבר. הם מיד כרעו לצדו, מביעים את חרדתם בנוגע לבריאותו של חברם.
“דה האי, אתה בדרך כלל די בריא. למה אתה עושה עניין כזה מנקע של קרסול, אה?”
“נכון, זה לא היית אתה ששחית במים קפואים בחורף לפני זמן מה? זה לא היית אתה שאימנת את עצמך כל הזמן הזה? זה עד כדי כך גרוע?”
” באיזו רגל בדיוק הנקע שלך? צבטתי אותך די הרבה זמן עכשיו, ואני לא יכול להבדיל איזו מהרגליים שלך נפוחה!”
“דה האי, אתה יכול להתהפך, נכון? אפילו אם נקעת את הקרסול, זה לא אומר שאתה צריך לדבר איתנו כשאתה שוכב על הבטן, נכון?”
“נכון, נכון. פשוט תשב. אתה לא עייף מלשכב ככה כל היום?”
בהבעה מאיימת וקודרת גו האי הפנה את מבטו לעבר שני האנשים הרועשים האלה ולאחר זמן קצר, השיב בקול חלוש.
“צאו החוצה!”
לי שואו לא התייחס למילותיו של גו האי ברצינות וגם לא לקח אותן ללב, כשהוא דוחף את זואו שי הו.
“היי, תחזיק את דה האי ותעזור לו לקום, כדי שהוא יוכל לשבת זקוף. הוא לא מצליח להשתמש ברגליים שלו, אז הוא לא יכול להתיישב בעצמו.”
זואו שי הו קם ממקומו ונעמד בתנוחה בכוונה לצעוד קדימה.
גו האי צעק בכעס, ” לעזאזל, תתרחק ממני! אני רוצה לראות אם אחד מכם יעז לגעת בי!”
השניים התאבנו, בזמן שהתנועות שלהם קפאו, בעודם מחליפים מבטים מהירים.
נראה שגו האי באמת כועס. זה לא יכול להיות רק כי שנינו רצינו לגעת בו, נכון?
“מה דעתך ש..” לי שואו הפנה את פניו ותחושת אמפתיה מלבבת צבעה את פניו, “ין זי, תעזור לדה האי לשבת.”
למעשה, עד לפני רגע, באי לו ין עמד מהצד והקשיב. הוא קצת נהנה מקולות הרעש וההתרגשות ההומה, אבל בשנייה ששמע שהמילים האלה מכוונות אליו, כל גופו התאבן.
“מה לא בסדר?” זואו שי הו שאל, דוחף את באי לו ין לעבר המיטה, “תזדרז קצת! הוא מוכן לתת רק לך לגעת בו.”
רק הדחיפה הזאת בלבד גרמה לבאי לו ין למעוד.
“הוא באמת מוכרח לשבת?” באי לו ין מצא את עצמו במצב מאוד קשה, כשמצוקה מזדחלת אל פניו.
“כמובן, אנחנו יכולים לראות כמה קשה לו לשכב ככה על הבטן.”
אם מקרה מהסוג הזה היה קורה בכל זמן אחר, לא היה אכפת לבאי לו ין מהבחור השוכב על המיטה והוא היה עושה את זה כבר. אבל העניין הוא, שמה שגורם לו לעצור באותו הרגע היו ייסורי המצפון שלו!
ככל שאנשים מרגישים אשמים יותר, הם מנסים להיראות בטוחים בעצמם יותר ויותר. מהסיבה הפשוטה, שהם חוששים שאלה שסביבם יגלו את התעלולים שלהם. אז לעת עתה, גם אם שיניו של באי לו יןן יתרסקו לרסיסים, יהיה עליו לבלוע את זה!
המשימה הזאת הייתה משימה קשה בפני עצמה, ללא המאמץ הפיזי שהוא יאלץ להפעיל על מנת להשלים אותה.
זאת בהחלט ההגדרה למצוקת האדם!
אם זאת הייתה נערה או ילדה קטנה, כל מה שהיה עליה לעשות זה לבכות והכל היה מסתיים כאן.
כשבאי לו ין הלך לכיוונו של גו האי, השני מיד הפנה את ראשו לאחור והתבונן בו.
באותו הרגע, באי לו ין קיווה בכל ליבו שגו האי יקלל אותו, ואז הוא יוכל להפנות לו עורף ולא לעזור לו לקום אחרי הכל.
אבל, לפני רגע גו האי תפס את מבטו המגחך ועכשיו הוא שכב שם די בצייתנות. אם באי לו ין רצה לעזור לו לשבת הוא לא היה אמור להסכים לזה אפילו לא לרגע. אבל במקום זה, הוא הביט בבאי לו ין וחיכה שזה יתקרב לגופו וייצב אותו.
אתה אכזרי מדי… שפתיו של באי לו ין התעוותו לכיוונים שונים, כשהוא הגה במבטו את המילים האלה בשתיקה אל גו האי.
גו האי העמיד פנים שהוא לא ראה את המחווה ובכוונה התקרב ונדבק לגופו של השני בארשת רגועה.
זין! אתה מעניש אותי בכוונה, נכון? אז אני אעזור באמת. אני רוצה לראות, האם יהיה לך יותר כואב בזמן שאעזור לך לקום או שהכאב יהפוך לבלתי נסבל דווקא כשאאלץ אותך לשבת על המיטה?!
לי שואו וזואו שי הו עמדו בצד וצפו בשניים. ככל שהם צפו יותר, כך הם נראו יותר מבולבלים.
זה לא אמור להיות מסובך… כל מה שעליו לעשות הוא לעזור למישהו לקום… באמת יש צורך להשקיע בזה כל כך הרבה מאמצים? שלא נדבר אפילו על כמות הזמן, שהוא בזבז לפני שהוא זז… הוא הולך לעבור את זה בדרך הקשה?
באי לו ין הכניס את זרועו לעמתחת לבתי השחי של השני. מכופף את המותנים שלו קדימה, מכוון את כל כוחו כלפי ידיו, ממקד את משקלו על בהונותיו ומנסה לייצב את גו האי.
בהתחלה, גו האי לא רצה לשתף פעולה, אבל אחר כך, הוא הרגיש שזה היה בלתי נסבל. תחושת הכאב שהתנועה הזאת גרמה, לא השאירה לו ברירה אחרת חוץ מלשתף פעולה.
השניים נראו בדיוק כמו שני שוורים זקנים כשהם נושמים ומתנשפים בהתמדה מחפשים אוויר עד שהפנים שלהם נצבעו בסגול.
“אני לא חושב שהמחלה של דה האי היא מה בכך…” לי שואו לחש לאוזנו של חברו כשהוא התקרב אליו.
זואו שי הו הנהן בלהט להצהרה הזו.
“אם הוא לא יטפל בזה כראוי, הוא יכול לשבור ואולי אפילו לנפץ את עצמותיו.”
“אז, למה הוא לא הלך לבית החולים?”
“שכחת, בכל פעם שהוא חלה, הוא אהב לשאת בנטל. הוא התנהג ככה מאז שהיה ילד.”
לבסוף, לאחר זמן רב, גו האי התיישב!!!
באי לו ין הרגיש כאילו הורידו ממנו עול, הוא יישר את מותניו וניגב את אגלי הזיעה שנקוו על מצחו החם. לאחר מכן הוא הביט בלי שואו ובחברו בהבעת ניצחון על כל שהתגבר על האתגר שהוצב בפניו.
“אז אנחנו נלך כדי לא להפריע.”
באי לו ין “….”
זוג עיניים צבועות ארגמן עשו את דרכן באיטיות לכיוונם של לי שואו וזואו שי הו, שורפות את נשמתם במבט אחד.
“לא רציתם לגרום לי לשבת כדי לשוחח?!”
“אנחנו יכולים לראות שאתה לא חש בנוח, אז אנחנו נמצא יום אחר.”
אם גו האי היה מסוגל לנוע בחופשיות, הוא כבר היה סוטר לכל אחד מהם כמה אלפי פעמים ברציפות בפנהים!
למה לא אמרת את זה קודם? זין!!!
—
בשעות אחר הצהריים, באי לו ין הזמין שתי מנות אוכל ממסעדה. האחת הייתה מנה צמחונית בעוד השנייה הייתה רגילה. במבט אחד בלבד היה ניתן להבחין בקלות שהמנה הצמחונית הייתה תפלה, בעוד המנה הבשרית הביאה איתה שפע של ריחות ואנרגיה.
גו האי הצליח להריח את הניחוח המפתה שחלחל לאפו מהבשר כמתגרה בו, מרחף לכיוונו במהירות.
שוב, הוא הביט בקערת דייסת התרד שלו מעקם את אפו. הוא לא יכול היה שלא לשאול, “אני יכול לאכול רק את זה?”
בשפתיים שמנונית מבשר מהנער השיב, “אתה לא יכול לאכול שום דבר שמנוני, כי אתה עלול לסבול משלשול.”
אז אל תשב מולי ותאכל בתאווה כזאת, אתה פשוט מגרה אותי בכוונה!
הלב של גו האי הלם בחזהו בחוסר איזון, הופך להיות בלתי יציב.
“כשנפצעת ליוותי אותך במשך חמישה ימים שלמים, הייתי מחובר לאינפוזיה ולא נגעתי בשום דבר אחר.”
“אני לא יכול לעשות את זה כמוך.”
באי לו ין השתמש בשיניו על מנת לקרוע את נתח הבשר לחתיכות, לפני שלקח לגימה מהמרק והמשיך ללעוס בתיאבון גדול.
“אתה כבר מותש. אז אני לא יכול להתיש את עצמי שוב. כשיגיע הזמן, מי הולך לטפל בך, הא?”
איזה תירוץ יפה.
גו האי רצה לבכות ולצחוק בו זמנית.
באי לו ין שם לב שגו האי לא נגע באוכל שמולו, אז הוא שאל: “אתה לא רוצה לאכול?”
גו האי לא אמר כלום ונשאר שקט.
באי לו ין חטף את הקערה מידיו של גו האי והרים את הכף, ששכבה בנוקשות לצידה. הוא גרף דייסה וקירב אותה אל פיו של גו האי.
חיוך נדלק בעיניו של גו האי כשהוא צחק קלות והביט בפניו הנהנים של השני ושאל בכוונה בנימה רשמית מאוד, “מה אתה עושה?”
באי לו ין זרק מבט צונן לעברו ואמר בקול קלוש, “פתח את הפה.”
גו האי פתח את פיו בציפייה ובצייתנות, כף של דייסה תפלה הפכה לפתע למעדן נפלא, כשהיא נכנסה לפיו.
השניים אכלו יחד, כף אחת עבורך וכף אחת עבורי. הם אכלו עד שהאנרגיה החלה לשוב אל גופם שנחלש.
פתאום, נשמעה דפיקה על הדלת.
באי לו ין פנה לעבר מקור הקול עדיין מחזיק את הצלחת וראה דרך העינית שתי צלליות גבוהות וחסונות עומדות מצדה השני של דלת הכניסה.
מצד אחד, היה גו ווי טינג, מבטו לא נראה כעוס הפעם, אך עדיין ארשת חמורת סבר נסוכה על פניו. לידו עמדו עוד שני אנשים, שומרים על פניהם רגועים ושלווים.
קערת הדייסה שהייתה בידו כמעט והתרסקה על הרצפה בזמן שהביט בהם.
רגע לפני, כאשר הוא ניגש אל דלת הכניסה על מנת לפתוח אותו, כל ישותו סירבה לשתף איתו פעולה.
לבסוף, זה היה שומר הראש שחייך והתחיל לדבר הראשון, “האם אנחנו יכולים להיכנס?”
גו האי אמר ללא התלהבות, “תיכנסו.”
גו ווי טינג נכנס לחדר הראשון. הבעת פניו הייתה די רצינית, אבל עיניו היו מלאות דאגה עמוקה בזמן שהציצו לעבר בנו. שומר הראש היה בעקבותיו, חיוך עדין וחם מעטר את שפתיו כל הזמן הזה.
“שיאו האי, הגנרל שמע שאתה חולה, מיהרנו במיוחד כדי לראות אותך.”
גו האי, באי לו ין “….”
nekoumifanstories 