התמכרות פרק 125

 

לקריאת הפרק הקודם

לקריאת הפרק הבא

לרשימת עשרת הפרקים

פרק 125: לאט, מתחיל להבין אהבה.

תרגום הנובלה הסינית, "האם אתה מכור?"

מחברת: צ'אי ג'ידאן

תורגם לעברית ע"י נקו

עריכה לשונית ע"י אומי

יש אנשים שהם כמו סם, ברגע שאתה טועם מהם, אתה מכור לנצח.

בימים שחלפו באי האן צ'י ואשתו העסיקו את עצמם בהכנות לשנה החדשה. קודם, משפחת באי תמיד נהנתה כשכולם התאספו יחד כדי לחגוג את השנה חדשה. באותם רגעים, לצלול לאווירה העליזה היה מספיק טוב עבורם. אבל, השנה זה היה שונה, שני אנשים התווספו למשפחה, אז הכל היה חייב להיות יותר מלא חיים.

הדודה זואו סגרה את המסעדה מוקדם מהרגיל. היא התמסרה להכנות לקראת השנה החדשה בביתם. באי האן צ'י מצד שני, היה נחוש להיות זוג הידיים הנוספות שלה מדי פעם, גם באי לו ין עזר מפעם לפעם. אבל לרוב, הדודה זואו לא הייתה מרוצה מכך שבאי לו ין עזר, היא הייתה מעדיפה לתת הוראות לבן שלה.

כל מי שהיה בבית נראה מאושר מהחגיגות, מלבד באי לו ין.

אפילו באי האן צ'י השטוטניק ידוע לשמצה, חש שבאי לו ין מוזר, בניגוד לאופיו הרגיל.

הדודה זואו הכינה ממתקים בטיגון עמוק לתיבות החטיפים של החג. באי האן צ'י נכנס, מחזיק בחוזקה  שתי חביות שמן בידיו. הוא הניח אותן והתמקם לצדה של הדודה זואו.

עיניו הכהות הציצו החוצה, ובקול שקט, כמעט בלחישה הוא אמר, "יש לי הרגשה שבזמן האחרון, הבן שלי קצת מוזר."

"הבן שלך?" דודה זואו נעצה בבאי האן צ'י מבט מזווית עיניה.

באי האן צ'י צחק במבוכה, "אמרתי את זה לא נכון, הבן שלנו."

"תתרחק קצת, כדי שהשמן לא יתיז עליך" הדודה זואו הושיטה את ידה, דחפה את  באי האן צ'י הצידה ושאלה, "למה אתה מתכוון, מוזר?"

"כבר לפני כמה ימים, חשבתי שהוא היה במצב רוח רע. לכן, בימים האחרונים שמתי עליו עין, ושמתי לב שהוא כל היום בוהה בתיבת התכשיטים ההיא. ביום כשהוא יצא, התגנבתי כדי לבדוק, הכל עשוי מזהב אמיתי ויהלומים. הבן שלי… לא, הבן שלנו, מאיפה הוא השיג כל כך הרבה כסף לקנות את כל הדברים האלה? הוא לא גנב אותם, נכון?"

הדודה זואו העיפה מבט רצחני לעברו של באי האן צ'י, "אתה אומר שהוא שדד חנות זהב ובימים האחרונים הוא מוזר, בגלל שהוא משתגע מפחד?"

תנוחתו של באי האן צ'י הייתה נוקשה והגונה, "אני חושש שזה מה שזה. גם אם ניתן לו להסגיר את עצמו לרשויות , לא עדיף שנחכה לסוף החגים?"

דודה זואו עמדה, עם ידיה על המותניים, זועפת לכיוונו של באי האן צ'י, אש של תרעומת מרצדת על פניה.

"ככל שחיית יותר, כל הפכת ליותר משוגע? הבן שלנו התמודד עם כל כך הרבה תלאות איתך במשך כל השנים האלה, והוא מעולם לא חשב על שוד. עכשיו, כשהחיים שלו קצת יותר טובים, הוא ירצה להפוך לפושע? אתה מאוד … מה אתה רוצה שאני אגיד לך עכשיו? לך לעמוד שם! אל תפריע לי בדרך, לך! לך! לך!"

באי האן צ'י חסם את הפתח. הוא לא הבין כלום מכל זה וחשב שנעשה לו עוול.

"האישה הזאת… כבר הגעת לגיל כזה ועדיין כל כך הפכפכה? תסבירי לי את זה, אנחנו נשואים רק כמה ימים ואת כבר השתנית. קודם, גם אם היית נוזפת בי, היית מחייכת, אבל עכשיו את רק .. תסתכלי, תסתכלי…"

"הסיבה לכך היא, שלפני כן לא אמרת שטויות כאלה."

באי האן צ'י גירד בראשו ונאנח. הוא הפנה את גבו בכוונה לעזוב, כשהדודה זואו קראה לו ועצרה אותו.

"בוא לכאן, יש משהו שאני צריכה לדבר איתך עליו."

"לא אמרת הרגע, שאני מפריע בדרכך?"

הדודה זואו הייתה קצת מודאגת, "באמת יש לי משהו לדבר איתך עליו. נזכרתי בזה לפני רגע, זה לגבי ין זי."

כאשר הוא שמע את זה, באי האן צ'י ניגש אליה במהירות.

הדודה זואו אמרה בזהירות, "אני חושבת שין זי שלנו חווה אהבת נעורים."

"הוא כבר בן 17, זאת לא יכולה להיות אהבת נעורים." באי האן צ'י לא לקח את זה ללב, "כשהייתי בן 17, הייתי כבר עם אמו של ין זי."

"אתה חושב שהתקופה של פעם ושל היום זהות? כיום לחץ הלימודים מאוד אגרסיבי. ין זי כבר בשנה השנייה של התיכון, שמעתי שאנשים אומרים, שהשנה השנייה היא הקריטית ביותר .אם הוא לא יתרכז בלימודים שלו, הוא יפגר בכיתתו."

באי האן צ'י צחק, "אני סומך על הבן שלי."

"אני לא מנסה להפחיד אותך," הדודה זואו טפחה על כתפו של באי האן צ'י, "לפני יומיים, נערה באה לחפש את ין זי שלנו. היא עמדה בכניסה לסמטה. אני אישית ראיתי איך שניהם עוזבים ביחד."

"היא הייתה יפה?"  באי האן צ'י שאל בהיסח הדעת.

"יפה, יפה מאוד … אבל, למה אתה שואל את זה?"

—

מאוחר יותר באותו לילה, לאחר שסיימו את ארוחת הערב, באי האן צ'י נכנס לחדרו של באי לו ין, שהיה עסוק עם ערימת קרשים.

"מה אתה עושה, בן?" באי האן צ'י ישב ליד באי לו ין.

באי לו ין לא להרים את ראשו ואמר, "אני רוצה לבנות דגם של מטוס . לאחר שהסמסטר יתחיל שוב, בית הספר יקיים תערוכת מטוסים."

"אתה יכול לעשות את זה, בן!" באי האן צ'י ליטף את ראשו של באי לו ין.

באי לו ין הנהן בהסכמה, תוך שהוא ממשיך להעסיק את עצמו במשימה שלו. הוא לא אמר מילה לאחר מכן.

באי האן צ'י חשב שאין לו סיבה לשבת שם, עדיף שהוא יעזוב… אבל הוא לא סיים את מה שרצה לומר עדיין, אז הוא אמר לעצמו להישאר … אבל שוב הוא היסס, מרגיש חוסר החלטיות.

"אז התערוכה תתקיים אחרי תחילת הסמסטר?" באי האן צ'י שאל שוב.

באי לו ין הנהן.

"אז, אתה עובד על זה עכשיו?"

הידיים של באי לו ין עצרו והוא בהה בבאי האן צ'י.

"אבא, מה בדיוק אתה מנסה לומר, הא?"

מבוכה הזדחלה אל פניו של באי האן צ'י, "רציתי לשאול…"

"למה גו האי לא חזר איתי, נכון?"

"כן … נכון. רציתי לשאול אותך על זה קודם לכן. מאז שחופשת החורף התחילה, ראיתי אותו רק פעם אחת. באותו הזמן, שניכם לא הייתם ביחד. מה בדיוק קרה, אה?"

באי לו ין השיב בחולשה, "הוא חוגג את השנה החדשה בבית."

"אז ככה זה … זה טוב. טוב שהוא חזר לביתו לחופשה כה חשובה, כמו השנה החדשה."

" יש לך משהו נוסף לשאול?" באי לו ין שאל.

הבעתו של באי האן צ'י קפאה לרגע לפני שהוא צחק במבוכה, "שום דבר נוסף."

לאחר שבאי האן צ'י עזב, באי לו ין כבר לא היה במצב רוח לעבוד יותר. העיניים שלו נעו באיטיות לעבר החלון. מנג טונג טיאן היה בחצר, נופף במקל שבידו בשובבות. לאחר זמן מה, הדודה זואו קראה לו להיכנס אל תוך הבית. אף יצור חי לא היה בשדה הראייה שלו. רק עץ שזיף בודד נשאר, העלים שלו כבר החלו לנשור וענפיו עמדו עירומים במזג האוויר החורפי.

וכך מבטו המשיך לשוטט עד שהזמן חמק במהרה בלי ששם לב לכך. הדבר שהסית את תשומת לבו, היה צליל התראת ההודעות בטלפון שלו. באי לו ין הרים את הטלפון ורק אז הבין שהשעה כבר הייתה 11 בלילה.

ההודעה הייתה משי הוי, "אתה חופשי מחר?"

באי לו ין לא השיב בחזרה, מניח את הטלפון בצד. הוא לא ידע כמה פעמים, הוא כבר התעלם מההודעות שלה.

כצפוי, הדברים שאיבדת נותרו יפים רק בעת האובדן, כשתנסה להחזיר את הגלגל לאחור, הזוהר כבר יעלם.

לפני מספר ימים, כששי הוי התקשרה אליו הוא עדין יכול היה להרגיש את פעימות לבו ללא האפשרות להרגיע אותן, אבל עכשיו, התחושה הזאת, פחתה גם כן. העבר היפה הזה הפך לענן חולף.

 למה זה צריך להיות ככה? האם אני באמת אדם חסר לב?

באי לו ין נאנח קלות ועצם את עיניו.

באי האן צ'י נכנס לחדרו של באי לו ין. כאשר הוא ראה שעיניו של בנו היו עצומות, הוא מיד חשב שהוא נרדם, לכן הוא כיבה את האור.

ידיו של באי לו ין גיששו ליד הכרית שלו אחרי הטלפון, אך במקום זה, הוא חש בפריט קר תחת אצבעותיו.

זה היה קוצץ הציפורניים.

בעזרת האור של הטלפון שלו, באי לו ין הצליח לראות שורה של מילים חרוטות בזו אחר זו באופן מסודר על קוצץ הציפורניים.

"בעל שלא רוצה לזיין את אשתו הוא לא בעל טוב!"

קוצץ הציפורניים השני היה ברשותו של גו האי ורק שתי מילים היו חרוטות עליו. " לך תזדיין!"

באי לו ין צחק פתאום. הוא צחק וצחק עד שנגיעה של חשד נבטה בלבו. החשד הזה גרם לצחוקו של באי לו ין להתחלף בכאב וייסורים, משאירים טעם לוואי של ייאוש.

יכול להיות… שהמילים שאמרתי לו בתדירות גבוהה היו "לך תזדיין!"?

בשעות הקטנות של הלילה, באי לו ין שוב סבל מנדודי שינה.

שי הוי שלחה לו הודעה נוספת, "אני לא מצליחה להירדם, מה עליי לעשות? אני מתגעגעת אליך, מה עליי לעשות?"

ידו של באי לו ין גיששה לעבר תחתוניו. הוא השתמש בה באיטיות, כדי לנחם את עצמו. זה היה הרגע היחיד שהוא הצליח להיפטר מכל מחשבותיו המטרידות ולהתמכר בשקט להנאה הפשוטה הזאת. גופו התחמם בהדרגה.

אש ניצתה בו. מהבהבת במעומעם בהתחלה ואז מתפוצצת, גורמת לחום בלבו להתלקח.

פניו של גו האי חלפו לפתע בדמיונו.

ידיו רעדו.

מבוכה נראתה בפניו במלוא הדרה.

קודם, כאשר גו האי  עזר לו להשתחרר, הוא תמיד דמיין שגו האי היה אישה, ורק כשזה קרה הוא הצליח להשתחרר ולהתמסר לחוויה.

זה מגוחך… למה עכשיו אני מתרגש רק בגללו? האם באמת הפכתי לסוטה?

חרדה, אי שקט, ריקנות, דאגה … כל רגש שלילי פרץ החוצה ונלחם נגד גלי העונג שהתפשטו בגופו. שני הכוחות המנוגדים האלה התנגשו. לא מתקדמים ולא נסוגים … הלב והנפש של באי לו ין  צללו לתהום, בזמן שהוא סבל קשות מאותם ייסורים מתמשכים.

התחושה הייתה זהה לכדור אש שמצית את כל גופו ומכלה אותו. הוא חש שגל של חום זינק מעליו, מאחד חרישית את כל הרגשות הקיימים בתוכו, כל הדברים השליליים שחש קודם לכן, נמוגו לחלוטין.

באי לו ין ויתר בשקט ונכנע, נוטש את עצמו. הוא הניח לרגשותיו לפעול כרצונם, לעשות כל מה שמתחשק להם ולטרוף אותו.

הוא דמיין שידיו, היו ידי גו האי.

הוא דמיין את הדרך, שקצה לשונו של גו האי , הייתה עושה באיטיות לאורך גופו. ככל שחשב על כך יותר, כך התגרה יותר… ככל שחשב על כך יותר, כך הוא לא הצליח לשלוט בעצמו יותר.

התחושה הייתה כה עצומה, עד לנקודה שכל מה שרצה באותו רגע, היה להחליק לתוך גופו של גו האי ולהינעץ לתוכו. בעוצמה, חזק… מאוד חזק…

כשהוא הגיע לפורקן, באי לו ין לא הצליח לעצור גניחה, שהסתננה מבין שפתיו הקפוצות, "גו האי…."

זה נשמע כמו לחישה … לחישה שריחפה קרוב לאוזניו. אפילו באי לו ין עצמו נבהל מההבנה, אשר הכתה בו.

למה שאקרא בשמו ברגע כזה?

—

באמצע הלילה, באי האן צ'י התעורר ויצא לשירותים לעשות את צרכיו. הוא גילה את בנו, בפיג'מה, כורע בחצר ומעשן.

"ין זי."

באי לו ין קם והביט בבאי האן צ'י, "אבא, למה את ער?"

"אני צריך ללכת לשירותים. למה אתה יושב כאן? מהר, תחזור לחדר שלך. אתה מנסה לחלות לפני השנה החדשה?"

באי לו ין כיבה את הסיגריה וייצב את מבטו על באי האן צ'י.

"אבא, אחרי שתסיים, בוא לישון בחדר שלי."

באותו רגע, סומק הזדחל על פניו של באי האן צ'י, אושר מתפשט עליו. כשבאי לו ין היה קטן, שניהם ישנו באותה המיטה. בכל לילה לפני השינה, הם היו צריכים לחמם את המיטה ועכשיו, כהרף עין,  באי לו ין הפסיק לבקש ממנו לישון באותו החדר איתו. למען האמת, היום הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב.

באי האן צ'י צעד קדימה, אחז בראשו של באי לו ין ואמר בעליזות, "לא ביקרת כאן כל כך הרבה זמן, אבל אתה עדיין יודע איך להתנהג כמו ילד מפונק?"

באי לו ין לא אמר כלום.

באי האן צ'י טפח על הישבן של הבן שלו לפני שגער בו, "לך, הלחיים שלך קרות."

לקריאת הפרק הקודם

לקריאת הפרק הבא

לרשימת עשרת הפרקים